זכויות עובדים
עובדת שהועסקה על ידי מוסד מוכר במשך 45 שנים פרשה לאלתר. לאחר פרישתה היא הגישה כתב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת כנגד המעסיק שבבסיסה תביעתה לפדיון ימי מחלה צבורים. סה"כ 1,302 ימי מחלה שנצברו לטובתה ולא נוצלו במשך תקופת העסקתה הממושכת.
במסגרת תביעתה טענה העובדת כי מכסת 1,302 ימי מחלה נצברה לזכותה מכוח חלות צווי ההרחבה, הסכמים קיבוציים והסכמי מסגרת שחלים במשרד החינוך והן מכוח נוהג המעסיק לפדיון ימי מחלה צבורים עם סיום יחסי העבודה. בנוסף, העובדת טענה כי בתקופת העסקתה המעסיק הציג באופן ברור וחד משמעי שבמידה ועובד לא מנצל את ימי המחלה להם הוא זכאי – הוא יקבל את הפדיון עבורם עם סיום עבודתו.
המעסיק טען מנגד כי העובדת אינה זכאית לתשלום בגין פדיון ימי מחלה, היות שהצווים וההסכמים החלים במשרד החינוך אינם חלים עליו כמוסד. המעסיק הוסיף וטען כי תשלום פדיון ימי מחלה בטעות למספר עובדים אינו מהווה הבטחה או הצהרה ברורה ואינו יוצר כלל עבור יתר העובדים.
לסיכום, המעסיק טען כי לא הוצג בפני העובדת כל מיצג פורמלי לפיו היא תהיה זכאית לימי המחלה שלא נוצלו בפועל, ובפרט שההסכמים וההסדרים בענף אינם חלים על אותה עובדת ו/או על הארגון המעסיק.
בית הדין האזורי לעבודה בנצרת דחה את טענת העובדת בדבר זכותה לפדיון ימי מחלה מכוח צווי הרחבה במשרד החינוך, הסכמים קיבוציים והסכמי מסגרת בענף. בית הדין לעבודה פסק כי המוסד המעסיק הינו גוף מוכר אך בלתי פורמלי אשר לא חלים עליו הסכמים וצווים שחלים על משרד החינוך. בית הדין הסתמך על פסיקות קודמות לפיהן אין להשוות את תנאי שכרם של המורים במוסדות ציבור פרטיים למורים המועסקים במוסדות ציבור ממשלתיים.
בעודו דוחה את טענת העובדת לחלות הסכמים שחלים על עובדי מערכת החינוך במגזר הציבורי, בית הדין קיבל את טענתה של העובדת לכך שמגיע לה פדיון ימי מחלה שלא נוצלו מכוח נוהג קרי התנהלות מקובלת אצל המעסיק.
בית הדין האזורי לעבודה פסק שבקשה להטיל על מעביד חבות מכוח נוהג, מחייבת את התובע להוכיח – באופן חד משמעי – שהמעביד אכן נוהג להעניק הטבה זו לכלל העובדים או לפחות לרובם המכריע שלהם וכי נוצרת האשליה או הציפיה שכך הוא ינהג עם יתרת העובדים. אין די בהוכחה כי עובד זה או אחר קיבל דבר מה ולא די בעדות למקרים מסוימים שבהם נקט המעסיק דפוס פעולה מסוים. עובד שטוען לנוהג מחויב להוכיח כי זה התרחש ברוב המקרים, באופן ברור וידוע.
במקרה דנן העובדת הצליחה להוכיח כי המעסיק הבטיח לה ולעובדים נוספים כי באם לא ינצלו עד תום את מכסת ימי המחלה להם הם זכאים, הם יקבלו ייהנו מפדיון ימי המחלה שצברו לטובתם עם פרישתם. מהראיות שהציגה העובדת עולה כי המעסיק הציג, פעם אחר פעם, בפניה ובפני עובדים אחרים מצגת ברורה שלא משתמעת לשני פנים, שלפיה הם יהיו זכאים לפדיון ימי מחלה עם פרישתם.
היות שהמעסיק יצר "נוהג", פעם אחת על ידי כך שהבטיח לעובדים פיצוי עם פרישה ופעם שנייה על ידי כך שנתן לעובדים פורשים את פדיון ימי המחלה עם פרישתם, הוא מחויב לתת לעובדים את אותה זכות גם אם חוקי העבודה, ההסדרים והחוזים אינם מחייבים זאת.
בית הדין לעבודה פסק לטובת העובדת 117,540 ש"ח בגין פדיון ימי מחלה שנצברו במשך 45 שנות עבודתה אצל המעסיק.
