ג'וב החלומות שלי משיק ודומה מאוד לתפקידים אחרים הקיימים בשוק: מתווכת נדל"ן, שליחה, שדכנית וכמובן אשת מכירות.
לתווך בין דירת חדרון מעופשת בקומת מרתף בבניין מצחין בתל אביב, לבין קונה שחייבים לספר לו שזו דירת סטודיו "מסודרת" שממוקמת במרחק יריקה מדיזנגוף סנטר – זה קצת דומה לתיווך שלי בין לקוח, שחייב עובד דחוף מאתמול, עובד שיהיה אמין, חרוץ, מנומס, שקט אך איש שיחה, דובר גרמנית, אדיב, נאה ואינטילגנטי ושיעשה מאלף עד תו כל מה שאומרים לו – לבין העובד, שמחפש עבודה ואת זקוקה לו נואשות, אז את מספרת לו שמדובר בלקוח עקשן ומחמיר, אך זה מעניין וכדאי לו לנסות.
נכון, גם אני לימדתי אתכם שמומלץ לספר למועמד הכל על העבודה, גם ובעיקר על מה שלא אטרקטיבי בה. אבל בשטח, אני אומרת לכם, מתפלק מדי פעם. בעיקר עם משרות זמניות, בעיקר בתגבורת הנדרשת הגואה לקראת החגים. אני מקווה שתסלחו לי שמדי פעם זה קורה לי, אבל היי רק רגע, תראו לי איש מכירות אחד שלא ידחוף אתכם, בדרך זו או אחרת, לבצע את הקניה.
ומה עם הצד השני, שבו את מוכרת ללקוח את העובד? "איך הוא, נחמד?" שואל הלקוח. "בטח שהוא נחמד, והוא גם יפה", אני עונה בציניות. "והוא יעשה הכל? הוא יגיע בזמן?". "בטח!", אני מבטיחה, "מילה שלי".
אם יש משהו שאני בטוחה שמשותף לכל רכזות הגיוס, בחברות כוח אדם ובארגונים, זו באמת תחושת האחריות, אם לא לומר הבושה, שמציפה אותך כאשר עובד לא מצליח. כשעובד מחליט שהעבודה זה לא זה ומבקש לעזוב. כשהמנהל מאוכזב ממנו. גם אם פתאום קרה משהו לעובד וזה באמת לא כי אבחנת אותו לא נכון, עדיין את מתבאסת נורא. אז מתכנסים המגייסים ושואלים: איפה טעינו? ואני שואלת עד היום: איך אני יכולה להיכנס לראש של הבנאדם ואז לחזות את כל המעשים שלו? תשובה: אני לא יכולה.
סיטואציה משונה
היתה תקופה שהייתי רכזת גיוס בתחום הסיעוד. עובדי סיעוד, בניגוד לעובדים אחרים, לא עובדים רק במוסדות, אלא גם אצל משפחות. אלמנט התיווך פה עולה פי כמה וכמה, ובכוונה בחרתי בסוג הלקוח הזה כדי להמחיש לכם עד כמה. כי לשדך עובד סיעוד מתאים לנכה או לשדך מטפל לקשיש, זו באמת אחריות עצומה וישנן רגישויות שאינן קיימות בכל מקצוע אחר. אתה משדך בין שני בני אדם, לא רק בין אדם לעבודה, שדכנית של ממש כבר אמרתי?
אני אקדים ואומר למען ההגינות, שאני בטוחה שלקוחות המבקשים עזרה סיעודית לבני משפחתם, שהם בסוג של מצוקה, גם אם חלקית. ושאם הם פגעו בעובד זה או אחר הם בטח לא באמת התכוונו לזה. אין לשפוט אדם בשעת צערו, אומרים, אבל אני כאן כדי בכל זאת לשתף ולחשוף גם את הצד השני, שגם לו יש רגשות תמיד, לא משנה מהן הנסיבות. וחוץ מזה, אני בטוחה בעצמי כי הלקוחות מצדם מעולם לא הרגישו כשכעסתי עליהם.
כשחושבים על הלקוחות האלה, מבינים שבסך הכל מדובר בסיטואציה די משונה. הם מחפשים בן אדם שיעזור ליקיר שלהם, ואני צריכה לגרם להם להבין שגם חשוב מאוד שאותו אדם – העובד – ירגיש טוב עם היקיר.
אז איך יכול להיות שיש אנשים שלא מבינים שמדובר באנשים? "שלום, אני צריך עובד", מתקשר לקוח, "ואני לא מוכן שהוא ידבר רוסית. ואני לא מוכן שהוא יהיה מעל גיל 45. ודורש שהוא יעשה את זה, ואני מצפה שהוא יעשה גם את הדבר ההוא, ואני לא מוכן שהוא יבוא לאבא שלי ויגיד לו ככה, ואבא שלי הוא דוקטור לפסיכולוגיה, את מבינה?!".
בפעם השניה ששמעתי "אני לא מוכן", כבר הבנתי עם מי יש לי עסק. אז הסברתי. הסברתי מה העובדים שלנו הוכשרו לעשות ומה לא. הסברתי שוב, כי הוא קצת לא אהב את העובדה שהעובדים לא עושים כל דבר, והוא עדיין לא הבין. מבפנים התפוצצתי, אבל עד היום חברתי הטובה חן שעבדה אתי באותה התקופה, מתפעלת מהסבלנות שאני תמיד מפגינה כלפי חוץ. אין לי מושג איך שרדתי את השיחה הזאת, שארכה זמן כפול מהממוצע הרצוי, אך בסופה ניתקתי ושברתי את הראש למי להציע את העבודה. לא הייתי מוכנה להסתכן ולשלוח לשם כל עובד, והתמהמתי עם התשובה ללקוח מי העובד שיגיע אל אבא שלו. בתום שעתיים ארוכות של דם יזע דמעות ומתח, השגתי את העובד הכי טוב שלנו, שידעתי שמחכה לעבודה ושיתאים בול לדרישות המוגזמות של הלקוח.
רק בסדר, הכל בסדר
במקרה הזה הקפדתי יתר על המידה לעשות הכל לפי הספר. דיווחתי לעובד במה מדובר ובמי, ירדתי לכל הפרטים כדי שיתכונן. זהו זה, השעה הגיע והעובד יצא לדרך. אפשר להיות רגועים חייכתי לעצמי, כי ידעתי שעשיתי את השידוך הטוב ביותר.
למחרת הרמתי טלפון ללקוח. היה בסדר? שאלתי. והוא ענה: "ממש לא. היה גרוע מאוד". הייתי המומה, והוא לא הפסיק לספר ולספר, שהעובד לא היה לטעמו. הוא לא עשה משהו רע במשמרת הזאת. העובד, כך הבנתי, פשוט לא מצא חן בעיניו. לא ברור למה. בסוף השיחה סוכם שנשלח לו עובד אחר. הייתי כל כך מאוכזבת וכעוסה, שלא הייתי מוכנה שוב להשקיע כל כך הרבה זמן על המקרה הזה.
צלצלתי לאיציק. עובד שהיה בסדר. בעיני – רק בסדר. שלחתי אותו לעבודה והפסקתי לחשוב. למחרת קיבלתי טלפון. "תודה רבה, היה מצוין", דיווח לי הלקוח. "אני שמח שהבנת אותי. בדיוק עובד כזה חיפשתי לאבא שלי". שמחתי, אבל באמת שלא הבנתי. איך את העובד המצוין של אתמול הוא לא אהב ואת איציק כן? איפה טעיתי בשידוך?
התקשרתי אליו שוב. שאלתי אותו איך יכולתי לדעת שאת העובד המצוין שכולם אוהבים הוא לא יאהב. "את לא יכולה להבין" ענה הלקוח. "אבא שלי הוא באמת איש מיוחד. אני אוהב אותו, אבל יש לו הרבה שגעונות. הוא בנאדם, אז ברור, את לא יכולה לחזות".
חיכיתי, בכיתי, ומי לא בא? המועמד
איך צלחתי את ראיון העבודה הראשון שערכתי
