מיומנה של רכזת גיוס: המסע אל ג'וב חלומותיי

בלוג חדש ב-HRus: תכירו את כינרת, רכזת גיוס עם קוצים בישבן, שחצבה את דרכה למעלה בין חברות כוח אדם ונשארה בחיים.

היי, אני כינרת, נעים גם לי. בחודשים הקרובים אשתף אתכם בחוויות בעבודה שלי בשנים האחרונות. החוויות המצחיקות, הכייפיות וגם אלה שזכו במקומות הראשונים בתחרות הדברים המעצבנים בעבודה.

יאללה לדרך. פותחת בשישה מקרים שבעקבותיהם התגלגלתי לתפקידי כרכזת גיוס.

1. תמיד אהבתי אנשים, ובעיקר לעבוד עם אנשים. זה התחיל עוד כשסיימתי את התיכון, תאמינו או לא, בעבודה במקדונלדס. שאלו אותי מה אעדיף – לעבוד במטבח, (או בשפה הארגונית שלהם ב"בק"), או לקבל הזמנות מהקהל הרעב, (ב"פרונט"). להיות בבק? לא! מאז ומעולם שאפתי להיות בפרונט, מעודכנת, תמיד באינטראקציה עם אנשים, גם אם הם נורא רעבים. מה שבטוח, לא קסם לי לנהל דו-שיח עם קציצה או לחמניה.

2. ההיכרות שלי עם עולם הגיוס החלה כמועמדת לעבודה. מיד לאחר השחרור מצה"ל התחלתי לנבור במודעות הדרושים. בערך דקה אחרי החלה נהירה של טלפונים מחברות כוח אדם שהציפו אותי בהמון אפשרויות.

הגעתי לראיון ולראשונה הכרתי את רכזת גיוס העובדים, שליוותה אותי לאורך כל תהליך הקבלה לעבודה וגם לאחר מכן. בתום הראיון היא רשמה לעצמה כמה דברים אודותיי, וביקשה שאמתין בחדר השני, "יחד עם מי שממשיך לשלב הבא", אמרה בחיוך. נכנסתי לחדר והצטרפתי לקבוצה של אנשים צעירים שהמשותף לכולם הוא ההשתייכות לצד השני, המועמדים לעבודה. באוויר היתה תחושה של מתח, חשש וציפיה. הרכזת, לעומת זאת, הצטיירה בעיני כדמות הרואית. חורצת גורלות.

 3. התקבלתי לעבודה אותה מצאה לי רכזת הגיוס. בניגוד להיום, באותה התקופה עדיין לא נכנס "חוק חברות כוח אדם", אז היא גם הייתה המעסיקה העקיפה שלי לאורך כל התקופה בה הועסקתי. תמיד כשהייתי צריכה משהו, היא הייתה שם בשבילי.

 4. הניסיון הראשון. את הראיון הראשון לתפקיד רכזת גיוס בחברת כוח אדם, לא אשכח לעולם. המנהלת אמרה שאני צעירה וחסרת ניסיון, ושאלה למה אני רוצה להיות רכזת גיוס, ואני עניתי מיד ובביטחון: "כי אני רוצה לעזור לאנשים למצוא עבודה". היא צחקה ואמרה: "להיות רכזת גיוס זה לא אומר רק לעזור לאנשים. זה אומר קודם כל להגדיל את הרווחים של החברה". ואני, נבוכה, אמרתי שברור שידעתי את זה, ואחר כך נפרדו דרכנו. מיותר לציין שלא שמעתי ממנה יותר.

 5. הניסיון השני. חלפו שנתיים, התבגרתי והחכמתי בעולם העבודה. עבדתי בעבודה אחרת עם אנשים, והייתי לקראת סיום לימודים לתואר כללי. שוב, מצאתי עצמי בצומת דרכים. ידעתי שהשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה" נעשית רלוונטית יותר ויותר, ואז החלטתי שעכשיו זה הזמן לנסות שוב ולהגשים את החלום. פתחתי את מדור הדרושים, ומיד גיליתי שבכל המודעות תחת הכותרת 'דרוש/ה רכז/ת גיוס' נכתב: "ניסיון חובה". לא התייאשתי, המשכתי לחפש, לחפש ולחפש…

6. זבנג וגמרנו. בוקר אחד הבחנתי במודעת דרושים של חברת כוח אדם קטנה המחפשת רכזת. למרבה הפתעתי אחת הדרישות שהופיעה בה הייתה 'ניסיון – יתרון'. מיהרתי לשלוח את קורות החיים, וחיכיתי. בשעות אחר הצהריים קיבלתי טלפון. למחרת בבוקר הגעתי נלהבת לראיון עבודה. אחר הצהריים התבשרתי שהתקבלתי. ביום שלמחרת התחלתי לעבוד. זהו זה.

 בתום יום העבודה הראשון וגדוש הלמידה יצאתי מהמשרד בשמחה, ובעודי צועדת ברחוב שטפה אותי תחושת גאווה עצומה. הנה אני, סוף סוף עובדת במשרה נחשקת, רכזת גיוס עובדים. עכשיו באמת כדאי לכולם להיות נחמדים אלי: אני בפרונט, חורצת גורלות של ממש.

 *בפוסט הבא בעוד שבוע: כיצד צלחתי את ראיון העבודה הראשון שערכתי למועמד.