סביבת עבודה תומכת חברתית
תנאי העסקה שכוללים רמות נמוכות של תמיכה חברתית מחד ורמות גבוהות של לחץ מאידך, עלולים להיות גורם מנבא לסוכרת בטווח הארוך, גם אם מדובר בעובד שנראה בריא. המסקנה עולה ממחקר שהובילה דוקטור שרון טוקר מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב.
החוקרים מצאו שאצל מועסקים שדיווחו על רמות תמיכה חברתית גבוהות במקום העבודה הסיכון לפתח סוכרת היו נמוכים ב-22 אחוזים לאורך שלוש שנים וחצי, התקופה שלאורכה בוצע המחקר. בנוסף נראה שאצל מועסקים שתיארו את עצמם כעובדים יותר מדי או פחות מדי הסיכון לחלות בסוכרת היה גבוהה ב-18 אחוזים יותר. על פי אתר הידידים האמריקאים של אוניברסיטת תל אביב, aftau.org, טוקר משרטטת תמונה עגומה: "אתם לא רוצים לראות את האוכלוסייה העובדת סובלת משיעור גדל של סוכרת. זה גובה מחיר הן מהמועסקים והן מהמעסיקים והתוצאה היא נטייה להיעדרויות וצורך בביטוח בריאות יקר."
לצורך המחקר גויסו 5,843 עובדים, גברים ונשים, שגילם הממוצע 48. הם ביקרו במרפאה בתל אביב לבדיקות גופניות שגרתיות במימון מעסיקיהם. בביקורים הראשונים במרפאה כל המשתתפים היו בריאים וללא סימנים של סוכרת. תוצאות המחקר התקבלו לאחר הפעלת שליטה סטטיסטית על גורמי סיכון כמו גיל, היסטוריה משפחתית, רמת פעילות ואינדקס מסת גוף (BMI). על מנת לקבוע האם מאמץ גופני או לחץ נפשי הנגרמים בשל סביבת העבודה יכולים לנבא את התפתחות הסוכרת, טוקר ועמיתיה נעזרו ב- expanded job strain model, מודל מורחב להערכת הלחץ בעבודה, שכולל מדדים של תמיכה חברתית, עומס כפי שהוא נתפס על ידי העובד והשליטה בקצב העבודה כפי שהיא נתפסת על ידי העובד. המעקב אחר המשתתפים במחקר נמשך 41 חודשים, שבמהלכם 182 מהם פיתחו סוכרת.
לא הרבה מדי, לא מעט מדי
כאשר הנתונים הבריאותיים נותחו ביחס לדיווחי המשתתפים על תנאי העבודה שלהם, התברר שתמיכה חברתית היא גורם מגן משמעותי נגד התפתחות סוכרת. העובדים שחשו שהם מקבלים תמיכה היו בסיכון נמוך באופן מובהק לפתח סוכרת, בהשוואה לעמיתיהם שלא זכו לתמיכה כזאת, כך אמרה טוקר.
מתאם נוסף נמצא בין הסיכון לחלות לבין עומס העבודה. הן אלה שדיווחו על עומס יתר והן אלה שדיווחו על עבודה מועטת היו נתונים בסיכון. על פי טוקר הממצאים מאירים את ההשפעה השלילית של סביבת העבודה המשתנה שבה המועסקים משקיעים הרבה יותר שעות מאי פעם בעבר. מעבר לזמן שבו אנו נמצאים במשרד, הטכנולוגיה מאפשרת לנו להיות מחוברים ללא הפסקה ולהגביר את הציפייה שהעבודה תושלם גם בשעות שמעבר ליום העבודה, מה שבסופו של דבר מגביר את העומס. טוקר אומרת שמצב זה גובה מחיר כבד מהבריאות שלנו.
ממצא מעניין הוא שגם עבודה מועטה מדי גורמת לפגיעה בבריאות, כמו עומס יתר. מכך עולה שהפחתת העומס מעובד עסוק עשויה שלא להשיג את התוצאה המתבקשת, מציינת טוקר. עובדים חשים לחץ כשהם עמוסים מדי, אבל הם עדיין מעוניינים באתגרים כדי לחוש סיפוק בעבודה. טוקר מציעה למעסיקים להתמקד במציאת האיזון הנכון של העומס ולקחת על עצמם את האחריות לכך שהעובדים יקבלו את התמיכה החברתית הנדרשת – למשל כתמיכה רגשית, משוב חיובי על ביצועים בעבודה ושיפור התקשורת במשרד.
