על פי מחקר חדש שנערך ב-Concordia University שבמונטריאול (קנדה), בו השתתפו 260 עובדים, עולה כי עובדים שנשארים בארגון מאחת משתי הסיבות – תחושת מחויבות או חוסר ביטחון – הם בעלי סיכוי גבוה להישחק אישית ומקצועית.
מדובר על שתי קבוצות עובדים אשר נשארים במקום העבודה למרות שלא טוב להם (מכל סיבה שהיא), כי הם חוששים שלא ימצאו מקום עבודה טוב יותר, קרי הם חסרי ביטחון לגבי הכישורים שלהם ועל כן לגבי הסיכויים שלהם להשתלב בעבודה טובה, יותר או שהם מרגישים מחויות כלפי הארגון. שני סוגי השיקולים הם אמוציונאליים ולא רציונאליים (שכלתניים).
אלכסנדה פנסיאו, עוזרת המחקר בבית הספר לניהול באוניברסיטת קונקורדיה: "מטרת המחקר הייתה לבדוק את אלמנט המחויבות לארגון – האם יש למחויבות הרגשית השפעה על מצבו של העובד מבחינת מתח, תשישות ושחיקה ומה ההשלכות של המחויבות הזו על ההחלטה לעזוב את הארגון."
מהמחקר עולה כי עובדים שנשארים בארגון כי הם סבורים שאין להם אלטרנטיבה אחרת מגיעים למצב של שחיקה ותסכול ובסופו של דבר. תחושת התסכול (שנובעת מחוסר ביטחון) היא זו שתגרום לחלקם לעזוב את הארגון. פנסיאו מציעה לארגונים להימנע עד כמה שניתן מקשרי עובד-מעביד המבוססים על תחושת העדר אלטרנטיבה מצד העובד. פנסיאו: "הארגון צריך לטפח את תחושת הערך העצמי של העובד, הוא צריך לשדר לו שהוא בעל יכולות וכישורים ושהוא תורם לחברה אחרת הוא ישחק ובסופו של דבר יעזוב. המצב הזה שבו העובד נשאר מפאת העדר ברירה הוא פתרון מוגבל כי הוא משמר את העובד לפרק זמן מסוים. בסופו של דבר העובד נשחק והתפקוד שלו נפגע ויתכן שבסופו של דבר הוא גם יעזוב."
הקבוצה השנייה שנשארת בארגון היא זו של העובדים המרגישים מחויבים. על קבוצה זו אומרת פסיאנו במחקר: "יתכן שעובדים מרגישים מחויבים לארגון אבל זה לא בא ממקום של קשר רגשי עמוק, או מתוך הזדהות עם ערכי הארגון. במקרים רבים זהו קשר רגשי המבוסס על תחושת אחריות המהווה נטל על העובד. עם הזמן, העובד מרגיש שהנטל הזה כבד מידי ומעבר לתחושת האחריות אין מה שיחזיק את הקשר ויצדיק את הישארותו". על כן, כדי לשמר עובדים לטווח הארוך, כך שהם לא רק יישארו אלא ימשיכו להיות אפקטיביים, צריכה להיבנות בין העובד לארגון – מערכת יחסים המבוססת על מחויבות מתוך בחירה והזדהות עם ערכי הארגון."
