מוטיבציות עובדים באמצע הדרך

בעיצומו של קיץ לוהט, ושל חופש מהמעון של הקטנצ'יק, גם אני החלטתי לקחת את הבעל ואת הילד לנופשון בחו"ל. ההנאה מהניתוק מהשגרה מתחילה כבר בדרך המרגשת לשדה התעופה, ויחד עם הניתוק, אי אפשר היה שלא לשים לב פעם אחר פעם במוטיבציות שונות ומשונות של עובדים בעבודה.

זה התחיל בכרטיסים שרכשנו לרכבת, שתביא אותנו לשדה התעופה. לא נגשנו למכונות הכרטיסים האוטומטיות אלא לפקידה שבאשנב, כי רצינו לברר האם לקנות כרטיס גם לילד שבעגלה. הפקידה שמכרה לנו את הכרטיסים היתה לחוצה מאוד, תור ארוך של אנשים השתרך לפניה, תוך שני לקוחות מתפרצים בשאלות מהצד, אבל האנרגיה פרצה ממנה: היא היתה יעילה, חביבה וחייכנית, נראה שלחץ בהחלט מביא לה זריקת מרץ בעבודה.

מה עושים כשיש שתי מזוודות ועגלת ילדים אחת, וצריך לעבור את השערים המתגלגלים של הכניסה לתחנת הרכבת? שניה לפני שהתחלנו להסתבך, תוך שהבעל מנסה להניף את המזוודה אל מעל ראשו בקואורדינציה מטורפת של לקיחת הכרטיס שיוצא מהצד השני – נגשה אלינו עובדת שהצילה את המצב המביך: היא הסבירה שאת המזוודות והעגלה נוכל להעביר בשער נפתח לרווחה, ואת הכרטיס רק נעביר למכונה… משום מה בכל זאת קצת הסתבכנו, נכנסנו יצאנו ויצאנו ונכנסנו, ולשמחתנו כולנו, כולל המזוודות, יצאנו סוף סוף לצד השני לכיוון הרכבת. העובדת שיתפה בחיוך: "אל תדאגו, הרבה לקוחות לא ממש מבינים איך לעשות את זה, אבל הרבה מהם צועקים עליי שאני לא מסבירה טוב…..".

המוטיבציה היוונית שלי

נתב"ג, אזור הצ'ק אין. ללא ספק המקום המשמח ביותר בעולם – כמות האנדורפינים באוויר עצומה. לא חשוב אם חופשה קצרצרה כמו שלנו או ארוכה, אם מדובר בטיסה של שעה ולא של 12 שעות: מי לא רוצה להיות בדרך החוצה לחופשה בחו"ל, איפה שמקבלים את כרטיס הכניסה לסטטוס תייר. חלק מעובדי הצ'ק אין, שירותיים ככל שהיו, נראו עייפים. הכל תקתק וההשתדלות נראתה, אך מה עושים עם העייפות הזאת?

השוטרים הממונים על ביקורות הדרכונים בדרככם אל מחוץ לארץ מאז תמיד היו קורקטיים. האם זו מוטיבציה ירודה או חלק מהתפקיד, המחייב קשיחות?

ממשיכים הלאה, לטרקלין דן, בזכות מתנה שקיבלנו. עובדת מחויכת תפסה יוזמה ועזרה לנו בהבאת ארוחת בוקר לשולחן למרות השירות העצמי הנהוג במקום. "כי יש לכם ילד קטן", אמרה בשמחה, ואני סימנתי לעצמי שעם כזאת עובדת הייתי רוצה לעבוד, כזאת עובדת הייתי רוצה לנהל.

אי שם באחד מאיי יוון

ליוונים יש תדמית של עובדים עצלנים, וזה למרות סקר שנערך לפני כחודשיים שגילה שהם עובדים הרבה מאוד שעות ביחס למדינות אחרות באירופה. אז נכון, שעות עבודה מרובות אינן מביאות בהכרח לתפוקה, ואולי להפך. אבל לעניות דעתי, העובדים במלון שהיינו בו לא ניחנו דווקא בעצלנות, אלא בחוסר מוטיבציה:

כשהמזגן בחדר המלון הפסיק לעבוד, ו-38 המעלות שבחוץ איימו לפרוץ אליו, הגיע הטכנאי הכללי של המלון: עייף, רגוז, ושטורח לספר לי שהוא עובד המון שנים במלון, ושהוא מת לצאת כבר לפנסיה. הוא לא מבין איך המזגן הפסיק לפעול, והכי חשוב שנדע: הוא עושה את כל הדרך אל החדר שלנו בחום הזה, כשכואבת לו הרגל. מיותר לציין, אגב, שאת המזגן הוא לא הצליח לסדר. אחריו הגיע טכנאי אחר נלהב שסגר לנו את הפינה.

המארחים בחדר האוכל היו שירותיים מאוד. יחד עם זאת וממש במקרה, כשעברנו מאחוריהם ומבלי שירגישו – הם התלחששו ביניהם בשפה המקומית שאני במקרה מבינה: |"אני לא יכול להיות פה יותר. אני חייב חופש. לא נותנים לי לנסות את התפקיד שביקשתי..".

בשיחת טלפון ביקשנו מהקבלה לאכול את ארוחת הערב בחדר המלון במקום בחדר האוכל, וכתגובה נשאלנו: ומי יביא לכם את האוכל לחדר? רק כאשר עניתי להם שאנחנו נבוא לקחת את הארוחה הארוזה, שמעתי אנחת רווחה מכיוון הפקיד.

בשדה התעופה בדרכנו חזרה, אחת הפקידות שישבה בדלפק המודיעין הדיפה כבר מרחוק ניחוח של חוסר מוטיבציה שממש כדאי לנסות: היא נראתה עייפה ומשועממת, וכשניגשנו ושאלנו באיזה דלפק צ'ק אין עלינו להתייצב, היא בקושי פתחה את פיה כשנפלטו ממנה המילים: "אני לא יודעת… תשאלו שם…".

אז מה היה לנו? עובדים נמרצים, עובדים שעושים מעל ומעבר, עובדים עייפים, מתוסכלים ומשועממים… מוטיבציה גבוהה היא תנאי להצלחתם ולהצלחתו של הארגון. למוטיבציה גבוהה סיבות רבות, וסיבות רבות גם למוטיבציה ירודה. בסופו של דבר העיקר הוא להיות עם היד על הדופק, להכין תוכנית עבודה כחלק מאסטרטגיית מאשבי אנוש שתעלה ותאתגר את מוטיבצית העובדים ושתשיב על השאלות: מה מניע את העובדים שלנו? מה מוריד את המוטיבציה שלהם? האם מדובר בירידה נקודתית, או ארוכת טווח וחובקת עולם?

לפרטים אודות כנס אסטרטגיית משאבי אנוש לחצו כאן