מתחילת מלחמת חרבות ברזל מתמודדים מעסיקים וחיילי מילואים כאחד, עם סוגיית השכר לחיילי המילואים.
מעסיקים שיש להם יכולת כלכלית וגם תודעת שליחות לאומית, בוחרים לשלם מכיסם את ההפרשים הרבים בין התגמול שהם מקבלים מביטוח לאומי (עבור שכר חייל המילואים) לבין השכר של החייל בפועל (כעובד).
יש מעסיקים שעושים זאת גם מתוך רצון להמנע מעימותים עם העובדים, ומסיכון בקנסות אכיפה של משרד העבודה.
אבל יש לא מעט מעסיקים, שבנוסף לפגיעה בתפקוד העסק בשל היעדרות העובדים (בשירות מילואים), אין להם יכולת כלכלית להתמודד עם תשלום שכר העובדים בלי לקבל את התגמול המלא מהביטוח הלאומי.
התוצאה היא שהם משלמים לעובדים רק את החלק בשכר שעבורו הם מקבלים החזר מהביטוח הלאומי.
חוק שירות מילואים מורה למעסיקים להמשיך לשלם שכר לחיילי המילואים בתקופת שירות המילואים שלהם.
לשם כך, על המעסיק להגיש תביעה לביטוח לאומי לקבלת הפיצוי למעסיק.
לאחר קבלת הפיצוי, אם המעסיק קיבל סכום גבוה יותר מהשכר ששילם לעובד, עליו להעביר את היתרה לעובד. זה נקרא יתרת התגמול.
אלא שבמצב שנוצר, הפיצוי שהמעסיק מקבל מהביטוח הלאומי לא מכסה את תשלום השכר המלא לעובדים המשרתים במילואים.
בנוסף, גם אין חקיקה שמסדירה בצורה ברורה את הדרך לחשב את אותה יתרת התגמול.
זאת ועוד, יש שוני מהותי בין חישוב שכר ליום עבודה על ידי המעסיק לבין חישוב יום עבודה על ידי הביטוח הלאומי
מבחינת הביטוח הלאומי, חישוב יום עבודה של חייל מילואים מחושב על פי המשכורת של העובד המוכרת בביטוח לאומי, לחלק ל-30.
כלומר, הביטוח הלאומי מתחשב בימי שישי שבת לצורך חישוב השכר היומי.
אלא שהמעסיק מחויב לשלם עבור יום מילואים כך: שכר העובד ברוטו לחלק ל-21.67 לעובד שבמקום עבודתו עובדים חמישה ימי עבודה, ושכר חודשי של העובד לחלק ל-25 לעובד שבמקום עבודתו עובדים שישה ימים בשבוע.
המשמעות היא, ששכר העובד משולם על ידי המעסיק בהתאם לחוזה וללא מגבלת סכום, בעוד שהביטוח הלאומי מפצה את המעסיק רק עד לתקרת התקבול המרבי, שהשנה (2025) עומד על 1689 שקלים ליום מילואים.
תיקון לחוק הביטוח הלאומי מ-2008 נועד לתת מענה לפער זה, וקבע תוספת של 40% פיצוי למעסיקים, עבור חלק מהשירות שאינו מגיע לששה ימים, במטרה להסיר את העיוות ולהביא לפיצוי למעסיקים בגין שכר מלא.
ב-2002 פסק בית הדין הארצי לעבודה כי אין לשלם תגמולי מילואים למי שלא נפגעה משכורתו בגלל שירות המילואים, כלומר הוא ביצע את שירות המילואים בימים או בשעות בהם אינו עובד בדרך כלל.
אבל ב-2008 בוצע תיקון נוסף לחוק הביטוח לאומי בו נקבע, כי עובדים ששירות המילואים שלהם נעשה בשעות שאינן שעות עבודה, זכאים גם לשכר עבודה וגם לתגמולי מילואים.
בשנה שעברה (2024) ערכה לשכת רואי החשבון יום עיון בהשתתפות נציגי משרד העבודה במסגרתו נקבע, כי על המעסיק לשלם שכר מלא לעובד כפי שרשום בחוזה העבודה, עם כל המשתמע מכך, בלי קשר לגובה הפיצוי שיקבל מהביטוח הלאומי.
חוק הביטוח הלאומי מפרט את אופן קביעת יתרת התגמול בקווים כלליים בלבד.
אלא שמנהל האכיפה במשרד העבודה והשירותים החברתיים אחראי לפקח על העברת התגמול לחייל המילואים במלואו על פי החוק.
אם המעסיק מסרב לשלם את מלוא התגמול או מעכב אותו, העובד יכול להגיש תביעה נגד המעסיק לפי חוק הגנת השכר.
חשוב לדעת, שמנהל האכיפה במשרד העבודה עורך ביקורות יזומות אצל מעסיקים, מקבל תלונות מעובדים ובודק אותן. משרד העבודה נוקט סנקציות מנהליות נגד מעסיקים שלא פעלו לפי החוק.
בסיכומו של דבר, עד שיהיו חקיקה ופסיקה ברורות בנושא, מעסיקים שמעוניינים לשלם לעובדים שכר רק בסכום הפיצוי שהם קיבלו מביטוח לאומי, חייבים לקבל ייעוץ משפטי.
