החובה של כל מעסיק להפקיד לביטוח הפנסיוני של כל עובד מהווה זכות מגן שהעובד אינו רשאי לוותר עליה. כלומר זוהי חובה שחלה על העובד ועל המעסיק כאחד.
כאשר העובד הולך לעולמו, היורשים יכולים לתבוע את המעסיק כדי לקבל את הכספים שנצברו בקופת הפנסיה (הכספים למקרה מוות) ואת קצבת השארים.
בעבר אמר עו"ד קובי חתן, מומחה לדיני עבודה, בריאיון שנערך איתו ב-HRus, כי יש זכויות סוציאליות שהן זכויות קוגנטיות של כל עובד, וכי הזכות להפקדות לפנסיה היא זכות קוגנטית כזאת.
לדבריו, "המשמעות של זכויות קוגנטיות היא שאלו הן זכויות שלא ניתן להתנות אותן ולא ניתן לוותר עליהן גם בהסכמת שני הצדדים (העובד והמעסיק), גם אם ההסכמה מעוגנת בכתב".
לאחרונה פסק בית הדין הארצי לעבודה כי המעסיקים יפצו את יורשי העובדת שהלכה לעולמה, בגלל הפרת חובתם לבטח את המנוחה בהסדר ביטוח פנסיוני. היורשים הם ילדי המנוחה ובן זוגה.
בסכומו של דבר פסק בית הדין הארצי לעבודה כי ערעור ילדי המנוחה מתקבל והתיק מוחזר לבית הדין האזורי לעבודה. ערעור המעסיקים נדחה.
בית הדין הארצי לעבודה פסק כי המעסיקים ישלמו למערערים את ההפרש שמגיע בעקבות הסדר פנסיוני ובנוסף, הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסכום של 15 אלף שקלים.
בית הדין הארצי לעבודה דחה את כל טענות ההגנה שהעלו המעסיקים וקבע כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לביצוע הפחתה בשיעור הפיצוי בגלל 'אשם תורם' של המנוחה (כלומר בשל הוויתור שלה על ההפקדות לפנסיה).
פרטי המקרה: המעסיקים העסיקו את העובדת במשך 14 חודשים ולאחר מכן היא הגישה נגדם תביעה בנושא הפקדות לקופת הפנסיה.
כארבעה חודשים לאחר שהמנוחה הגישה תביעה לבית הדין האיזורי, היא הלכה לעולמה ובמקומה נכנסו (לתביעה) המערערים.
כאמור, המערערים הם ילדי המנוחה ובן זוגה לשעבר. בתביעה שהגישה המנוחה נגד המעסיקים טרם פטירתה, היא תבעה פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה במהלך תקופת עבודתה ופיצוי בגין אובדן פנסיית נכות ותשלומים בגין זכויות שונות.
המערערים הגישו כתב תביעה מתוקן שאפשר להכניסם לנעלי המנוחה בעילות התביעה הקיימות וכן נוספה עילת תביעה של ילדי המנוחה בגין אובדן הזכאות לפנסיית נכות בטרם הלכה המנוחה לעולמה, ובגין אובדן הזכאות לפנסיית שארים.
בית הדין האיזורי לעבודה חייב את המעסיקים לשלם לילדי המנוחה פיצוי בשל אובדן פנסיית שארים וכן לשלם לכל המערערים תשלומים נוספים.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור של היורשים, דחה את הערעור שכנגד (של המעסיקים) ופסק כך:
1 המעסיקים אינם עומדים על הטענה לפיה הבן הצעיר לא היה בנה של המנוחה, ומכל מקום הראיות מוכיחות כי הבן הצעיר הוא בנה של המנוחה.
2 אשר לטענת המעסיקים כי במועד הגשת כתב התביעה המתוקן, לא היה הבן הצעיר כשיר לתבוע ומשכך לא היתה לבית הדין האיזורי לעבודה סמכות לדון בתביעה וכפועל יוצא מכך לא ניתן לפסוק לטובתו:
תביעת הבן הצעיר הוגשה שלא באמצעות אפוטרופסו הטבעי, האב הביולוגי, הגם שבשלב מוקדם של ההליך המשפטי הפך בן הזוג לשעבר לאפוטרופוס ואף לאב מאמץ וכנציגו ומאותו שלב הורשה לייצגו גם בהליך, אך אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מתחת לתביעה.
3 אשר לערעור שכנגד של המעסיקים, סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים קובע כי יראו הוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי עבודה כחלק מהסכם העבודה. לפיכך, עילת התביעה אינה בנזיקין אלא בהפרת חוזה העבודה.
מקורה של הזכות לפי צו ההרחבה הפנסיוני הוא בהסכם קיבוצי, חל סעיף 20 לחוק לפיו זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לוויתור.
מכיוון שהזכות הפנסיונית מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה היא הוראה קוגנטית, אין כל תוקף להסכמת עובד לוותר עליה והיא זכות מוחלטת, ואינה מותנית בהסכמתו או בהעדפתו של העובד.
כפועל יוצא מכך, את הזכות הפנסיונית חיש לכפות על העובד. קביעה זו נכונה לא רק לגבי עובד שהסכים לוותר על זכותו הפנסיונית או להמירה בזכות שונה, אלא אף לגבי עובד שהתנגד לצירופו לקרן הפנסיה.
החריג היחיד לחובה המוחלטת הנאכפת על העובד אף אם יתנגד לה, הוא בנסיבות בהן לא ניתן לצרף את העובד להסדר ביטוח פנסיוני כלשהו מסיבות שאינן תלויות בעובד או מעסיקו.
אף על פי שדרך המלך היא לתבוע את תשלום חוב דמי הגמולים מקופת הגמל, העובד (או שאיריו של עובד שלא בוטח) זכאי לבחור את עילת התביעה.
אם העובד או שאיריו בחור לתבוע פיצוי בעילה של הפרת חוזה, אזי הזכאות היא לקבל את הפיצוי על הפסד הקצבה החודשית בערכו הנוכחי, בהיוון כמקובל.
הדברים נכונים גם בנסיבות בהן העובד המנוח בוטח באופן חלקי או בוטח בהסדר פנסיוני שגוי. בנסיבות אלה, ישולם לשאירים סכום מהוון של ההפרש בין הקצבה שהיו זכאים לקבל (אילו בוטח העובד המנוח כמתחייב מההסכם החל בגינו), לבין הקצבה המשולמת בפועל.
במקרה הנוכחי המעסיקים לא ביטחו את המנוחה בהסדר ביטוח פנסיוני, בניגוד למתחייב מצו ההרחבה הפנסיוני.
נוכח האחריות המוחלטת המוטלת עליהם, טענותיהם לחוסר שיתוף פעולה מצד המנוחה אינן מעלות ואינן מורידות לעניין עצם החבות.
הטענה כי לא ניתן היה לערוך בתקופה הרלוונטית הסדרי ברירת מחדל שאינם מחייבים שיתוף פעולה של העובד, נדחתה.
על המעסיקים הוטלה חובה לערוך הסדר ביטוח פנסיוני למנוחה וכל עוד המנוחה לא בחרה אחרת, היה עליהם לערוך בגינה הסדר ברירת מחדל בקרן פנסיה מקיפה.
לאור כל זאת, פסק בית הדין כי המעסיקים הפרו את חובתם. טענת המעסיקים בדבר סירוב של קרנות פנסיה לצירוף המנוחה לביטוח ואי זכאות בשל מחלה קודמת, נטענה בעלמא.
מכל מקום, הנטל להוכיח כי מבוטח שהתמלאו בו התנאים לקבלת פנסיית נכות אינו זכאי לפנסיה בשל אי עמידתו בתקופת האכשרה, מוטל על הקרן ולא על המבוטח.
האמור נכון גם לטענה לפיה העובד כלל לא היה מתקבל לביטוח לנוכח מצבו הרפואי. המעסיקים לא הרימו את הנטל בעניין זה, ומשכך בדין נדחתה טענתם זו.
עילת התביעה של ילדי המנוחה היא אי עריכת הסדר ביטוח פנסיוני למנוחה בניגוד להוראה קוגנטית בצו ההרחבה הפנסיוני המטילה על המעסיק חובה מוחלטת.
קביעת בית הדין האיזורי לעבודה, לפיה ניתן לייחס 'אשם חוזי תורם' לעובד שכלפיו מופנית החובה המוחלטת, עד כדי ביטול החובה, אינה עולה בקנה אחד עם חוק הסכמים קיבוציים, לפיו זכות אישית מכוח הסכם קיבוצי אינה ניתנת לוויתור.
החובה לערוך הסדר ביטוח פנסיוני מוטלת על המעסיק, שביכולתו היה למנוע נזק מהמנוחה וילדיה.
לעובד מוקנית זכות, אך לא מוטלת עליו חובה, לסטות מברירת המחדל של חיסכון בקרן פנסיה ולעצב את הסדר הביטוח הפנסיוני כראות עיניו.
רק במקרים חריגים יש אפשרות להכיר בכך שהעובד סיכל את האפשרות לעריכת הסדר ביטוח פנסיוני שלא בידיעת מעסיקו, ושבשל כך לא יחויב המעסיק בתשלום פיצויים על נזקם של העובד או שאיריו או כל חלק ממנו.
נסיבות המקרה הנוכחי רחוקות ממקרים אלה. לפיכך, לא היה מקום להפחית משיעור הפיצויים של ילדי המנוחה בשל אשם חוזי תורם.
טענת המעסיקים כי יש לחשב את ההכנסה הקובעת לפי חלק המעסיקים בהפקדות בלבד וכי המנוחה לא היתה מאפשרת ולא היתה מעבירה בפועל את החלק שלה, נדחתה.
המערערים זכאים לפיצוי בגין הפסדי פנסיית הנכות ופנסיית השאירים שהמנוחה (פנסיית הנכות) וילדי המנוחה (פנסיית השאירים) היו זכאים לקבל מהפקדות המעסיק והמנוחה גם יחד.
