חוק פיצויי פיטורים קובע, כי עובד שעובר לגור באזור פיתוח, וכתוצאה מכך הוא נאלץ לעזוב את עבודתו, איננו מאבד את זכותו לפיצויי פיטורים. בית הדין לעבודה דן בסוגייה האם מעבר מהתנחלות לאזור פיתוח מקיים את תנאי החוק הזה.
בין העובד למעסיק לא היתה מחלוקת לגבי יום סיום העבודה, אבל כן היתה מחלוקת לגבי נסיבות סיום העבודה וזכאותו של העובד לפיצויי פיטורים.
העובד טען, כי הוא התפטר בגלל מעבר למקום מגורים, ואף הודיע על כך חודש מראש. העובד חזר על גרסה זו גם בעדותו בבית הדין לעבודה. השופטים הגדירו את גרסתו של העובד כעקבית וכגרסה שלא נסתרה כלל. המעסיק מצידו הודה, כי הוסכם שהעובד יעזוב, אך לדברי המעסיק הוסכם על עזיבה לאחר חג הפסח. אלא שהמעסיק לא הצליח להציג לכך הוכחה.
הזכאות לקבלת פיצויי פיטורים מוגדרת בחוק פיצויי פיטורים הקובע, כי עובד זכאי לקבל ממעסיקו פיצויי פיטורים אם הוא פוטר על ידי המעסיק לאחר שעבד עבור אותו מעסיק במשך שנה לפחות.
אלא שהחוק קובע כמה מקרים בהם גם התפטרות מזכה את העובד המתפטר בפיצויי פיטורים. אחד מהם הוא התפטרות בעקבות מעבר מקום מגורים. חוק פיצויי הפיטורים קובע, כי יש לראות התפטרות כפיטורים, אם ההתפטרות נועדה לשם מעבר לישוב באזור פיתוח מישוב שאינו נמצא באיזור פיתוח.
בתקנה 12 לתקנות פיצויי פיטורים, בסעיף התפטרות שרואים אותה כפיטורים, מונים את הישובים שנחשבים ישובים באזורי פיתוח. המעסיק טען כי העובד במקרה זה עבר מהתנחלות למושבה בגליל, ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים.
המעסיק הוסיף כי כוונתו של המחוקק מאחורי סעיף זה היתה לעודד מעבר לאזורי פיתוח ולא לעודד מעבר מהתנחלויות לאזורי פיתוח. מכאן שהשאלה שעמדה במרכזו של פסק הדין היתה, האם ההתנחלות נחשבת כאזור פיתוח או לא.
הזכאות לפיצויי פיטורים לרגל מעבר לישוב באזור פיתוח נוצרת אם התמלאו שני תנאים בעת ובעונה אחת:
- ההתפטרות באה בעקבות כוונה להתיישב באזור פיתוח.
- העובד הוכיח כי גר באותו יישוב ששה חודשים לפחות.
בנוגע לתנאי הראשון, זכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף זה תלויה במצב בו מעבר מקום המגורים הביאה לכך שהעובד אינו יכול להמשיך לעבוד בעבודתו הקודמת ולא נותרה לא ברירה אלא להתפטר. בנוגע לתנאי השני, מדובר בתנאי מהותי שלוקח בחשבון את רצונו של המחוקק לעודד התיישבות באזורי פיתוח.
בית הדין לעבודה קבע, כי במקרה הנוכחי העובד הוכיח כי התקיימו שני התנאים בהתפטרותו. ראשית, הוא עבר למושבה בגליל ובעקבות כך עזב את עבודתו (המושבה הספציפית נמנית עם אזורי הפיתוח לפי תקנות פיצויי פיטורים). שנית, המרחק בין מקום העבודה למושבה רחוק דיו כדי להצדיק עד כי שתוצדק עזיבתו את העבודה.
שלישית, העובד הוכיח כי הוא התגורר במושבה זו חצי שנה לפחות. במילים אחרות, במצב שנוצר, לא היה ניתן לדרוש מהעובד להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה המרוחק ממקום מגוריו החדשים מרחק רב.
כמו כן, לא היה כל ספק כי התקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין עזיבת העבודה למעבר מקום המגורים. המעסיק טען כי ההתנחלות בה גר העובד לפני המעבר, היא אזור פיתוח. אלא שהתנחלות ספציפית זו אינה נמנית ברשימת איזורי הפיתוח המוזכרים בתקנה 12 לתקנות פיצויי פיטורים. מכיוון שכך, דחה בית הדין לעבודה את טענת המעסיק וקבע כי העובד הוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים.
