הצו לפיו מוטל על כל מעסיק להפקיד לקרן הפנסיה של כל עובד, מפרט את שיעורי ההפקדות מהשכר ואף את העובדה שכל עובד יכול לבחור את סוכן הביטוח שלו.
הצו (או החוק) אינם מורים למעסיק או למנהלי משאבי האנוש, לעדכן את העובדים בנוגע לזכויותיהם וחובותיהם הנובעים מתקנון הביטוח הפנסיוני אותו בחרו.
ולמרות זאת, חלק בלתי נפרד מחווית עובד חיובית, וממיתוג נוכן של המעסיק, הוא ההרח להסביר לכל עובד מהן זכויותיו ומה עליו לעשות כדי לקבל אותן, אם יגיע הרגע שבו הוא יהיה זכאי לקבל זכויות אלה או את חלקן.
כדי למנוע מצב שבו עובד מאבד חלק מזכויותיו משום שלא היה מודע לכל הפרטים הקטנים הכלולים בתקנון הביטוח הפנסיוני, חשוב מאוד שהארגן יפגיש כל עובד עם יועץ פנסיוני, ולא רק כדי לקבוע מסלול חסכון לפנסיה.
אלא גם כדי לוודא שכל עובד מודע לכל זכויותיו, איך לממש אותן, מתי הוא יכול לממש אותן ומתי הוא עלול לאבד אותן. אחרי הכול, חייבים לזכור, שאם עובד מאבד זכעויות נוספות משם שלא הגיש תביעה בזמן (למשל לקצבת אבדן כושר עבודה), בגלל שיקולים שגויים שלו עצמו, הוא בדרך כלל יאשים לא רק את הגוף המבטח את הפנסיה שלו, אלא גם (ולפעמים בעיקר) את המעסיק, שהוא זה שאחראי על ההפקדות לביטוח הפנסיוני.
הנה מקרה שבו עובד הפסיד כספים לא מעטים משום שלא היה מודע לזכויותיו ולכך שזכותו לממש כספים שהגיעו לו, פגה לאחר תקופה מסויימת:
עובד שהינו עמית בקרן פנסיה הגיש תביעה לקבלת קצבת נכות מקרן הפנסיה, כשנתיים לאחר פגיעתו (כלומר כשנתיים לאחר שכושר העבודה שלו נפגע). קרן הפנסיה דחתה את תסיעתו, בית הדין האיזורי לעבודה דחה את תביעתו, ובית הדין הארצי לעבודה לא קיבל את ערעורו.
הנה פרטי המקרה: העמית (אותו עובד) הופנה לסעיף 52.8 לתקנון הקרן, לפיו תביעת הנכות צריכה להיות מוגשת בסמוך למועד האירוע, אך לא יאוחר מתום תקופת ההתיישנות מיום אירוע הנכות לפי חוק ההתיישנות.
כמו כן נמסר לעובד כי בכל מקרה הוא לא יהיה זכאי לקבל פנסיית נכות, בגין תקופה של יותר מ-12 החודשים שקדמו להגשת תביעת הנכות (כלומר לא יותר מ-12 חודשים רטרואקטיבית).
הוועדה הרפואית של קרן הפנסיה קבעה, כי אכן, תאונת הדרכים מהווה אירוע מזכה בהתאם לתקנון וכי בעקבות תאונת הדרכים המערער נכה בשיעור 100% מיום התאונה עד כשנה לאחר מכן.
לעובד שולמה קצבת נכות לתקופה של 12 חודשים שקדמו למועד הגשת התביעה לקרן הפנסיה ועד ליום האחרון הנחשב לצורך החישוב על פי התקנון.
תביעתו לשלם לו קצבת נכות לתקופה שקדמה ל-12 החודשים שלפני הגשת התביעה לקרן הפנסיה (התקופה שבמחלוקת) נדחתה על ידי קרן הפנסיה וגם על ידי בית הדין האזורי לעבודה ועל כן הגיש העמית ערעור לבית הדין הארצי.
כאמור, בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור ופסק כך: עיקר טענת המערער היא כי הופרה החובה לפי חוק הפיקוח על שירותים פיננסים (קופות גמל), לשלוח אליו את התקנון בעת ההצטרפות, וכי נוכח הפרה זו אין להחיל עליו את הסייג לזכאותו בתקופה שבמחלוקת.
בית הדין האיזורי קבע, כי התקנון נשלח למערער עם הצטרפותו, וכי הוא מוחזק כמי שקיבל אותו. המערער טוען, כי לא קיבל את התקנון לידיו, ולכן לא חל לגביו הסייג של תשלום קצבת הנכות לתקופה שקדמה ל-12 החודשים שלפני הגשת התביעה לנכות.
בפסק הדין נקבע, כי גם בהנחה שלא נשלח אליו התקנון, והחוק אכן הופר, הרי שאין בכך כדי להצדיק את תשלום קצבת הנכות לתקופה שבמחלוקת.
עוד נקבע בפסק הדין, כי לא הוכח קשר סיבתי בין הפרה זו לבין אי הגשת התביעה במועד. לטענת העובד, הוא העדיף, מסיבותיו שלו, להשהות את התביעה לקרן ולסיים את מיצוי זכויותיו ממקורות אחרים ורק אחר כך לפנות לקרן הפנסיה.
אבל לא הוברר מהו היסוד להחלטתו זו שלא קדם לה כל בירור לגבי הוראות התקנון. להפרת החוק (על ידי קרן הפנסיה) יכולה להיות המשמעות לה טוען העמית (העובד), רק אם הוא ביקש, בין במועד ההצטרפות ובין לאחר מכן, לברר את זכויותיו לפי התקנון והדבר נמנע ממנו בשל אי קבלת התקנון כפועל יוצא של ההפרה הנטענת.
אלא שהוא יכול היה לעיין בתקנון בכל עת במועד ההצטרפות, ואף לאחר מכן, שכן התקנון פורסם באינטרנט. גם אם התקנון לא פורסם באתר האינטרנט, המערער יכול היה בקלות לפנות לקרן ולקבל את התקנון.
זאת ועוד, בית הדין הארצי לעבודה פסק, כי זכויותיו של עמית בקרן הפנסיה נקבעות לפי נוסח התקנון בעת קרות האירוע המזכה ולא לפי התקנון בעת ההצטרפות, שיכול להשתנות מעת לעת.
לכן, מצופה היה מהמערער, כאשר החליט שלא ליידע את המשיבה בקרות האירוע המזכה (אלא כעבור כשנתיים) לעשות כן לאחר בירור משמעות הדבר בתקנון כפי שהוא בעת האירוע המזכה.
מפסק הדין עולה, כי הקרן לא הפרה את חובות הגילוי והיידוע (כטענת העמית). בהקשר זה, לא מוטלת על חברה המנהלת את הביטוח הפנסיוני החובה לשלוח לעמיתים, בעת ההצטרפות או לאחר מכן, תמצית תקנון או מסמך המפרט את עיקרי הזכאות או הסייגים להם.
בנוסף, לא הוכח כי הקרן הפרה הוראה של הממונה על הביטוח בקשר לדיווחים שהיה עליה לשלוח למערער, לא לעצם משלוחם ולא לעניין תוכנם.
בנוסף, העמית שערער לא הצביע על הוראה בדין שמכוחה היה מקום ליידע אותו מראש מה הן הוראות התקנון או עיקריהן, מעבר למידע המפורט בדו"חות שנשלחו אליו מעת לעת ואשר כללו את המידע שחובה היה לכלול בהם. המערער גם לא הצביע על הוראה בדין שמכוחה היה מקום לנסח את התקנון תוך הבלטת הוראות אלה או אחרות.
כל הסאגה הזאת היתה יכולה להמנע, והעובד לא היה נאלץ לתבוע את קרן הפנסיה, אילו מנהל משאבי האנוש בחברה שבה הוא עבד, היה מפנה אותו לקבל יעוץ מתאים מיועץ פנסיוני.
