בית הדין האיזורי לעבודה פסק לאחרונה כי תובע שתבע מהחברה שעבד עבורה, להכיר ביחסי עובד מעסיק, לא יוכר כשכיר של החברה אבל זכאי לפיצוי לא ממוני.
מדובר בתביעה של תובע ששימש מטעם החברה בתפקיד איש מכירות בפרויקט מסויים. בית הדין פסק, כי יישום כלל המבחנים שבפסיקה מעלה שחלקם אמנם מטים את הכף לקבוע שהתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים אבל חלקם מצביע על קיום יחסי מזמין שירות וקבלן עצמאי.
על כן, בית הדין האיזורי לעבודה פסק, כי התובע לא הצליח להוכיח יחסי עובד מעסיק ותביעתו לתשלום זכויות מכוח משפט העבודה המגן נדחו.
למרות זאת, קבע בית הדין האיזורי לעבודה כי מקרה זה מצדיק לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום של 50 אלף שקל, משום שלדברי בית הדין, עצם ההתקשרות עם התובע במסגרת יחסי נותן שירותים ומזמין שירותים משמעה פגיעה בזכויות הגלומות בהכרה במעמד של עובד, שהן זכויות בעלות ערך כלכלי שחלקן אינן ניתנות לכימות.
פרטי המקרה: החברה שנתבעה פועלת בתחום הנדל"ן, ובין היתר מספקת שירותים ליזמים בענף הבנייה לצורך שיווק פרויקטים בארץ.
במהלך תקופת ההתקשרות עם החברה ועם דירקטור בחברה שהינו נתבע נוסף בתביעה זו, מסר התובע לחברה חשבוניות מס בגין עמלות ממכירות.
במוקד התביעה נמצאת טענת התובע לפיה, בפועל התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה, ולכן הוא תבע פיצוי בגין זכויות סוציאליות שונות. כמו כן ביקש התובע להרים את מסך ההתאגדות כנגד הדירקטור שהינו נתבע שני.
בית הדין האזורי לעבודה קיבל את התביעה בחלקה נגד החברה, דחה את התביעה נגד הדירקטור ופסק כך:
המבחן העיקרי לקביעת קיומם של יחסי עובד ומעסיק הינו המבחן המעורב, המורכב מכמה מבחנים שהדומיננטי שבהם הוא מבחן ההשתלבות, שיש לו פאן חיובי ופאן שלילי.
בנוגע לפאן החיובי במבחן ההשתלבות קבע בית הדין, כי תפקידו של התובע היה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מפעילות החברה, ועבודתו במכירות עבור החברה היתה חלק מליבת עיסוקה של החברה.
בנוגע לפאן השלילי במבחן ההשתלבות פסק בית הדין, כי התובע נתן שירותים כעצמאי, טרם התקשרותו עם החברה וגם אחריה.
סך כל הכנסותיו של התובע במסגרת התקשרות הצדדים נבעו מעמלות, בלי שהחברה התחייבה לשלם לו סכום מינימלי (קבוע) כלשהו. כלומר, לא שולמה לתובע תמורה חודשית מובטחת.
לדברי בית הדין, ניתן אמנם להכיר ביחסי עובד מעסיק גם במקרה בו סוכם שכרו לפי עמלות מכירה, אבל מכיוון שלא סוכם על כל תשלום בסיסי ניתן לומר, שהתובע נשא בסיכוני ההפסד של פעילותו בכך שהוא נטל על עצמו את הסיכון שיהיו תקופות שבהן השתכרותו תהיה נמוכה או שלא ישתכר כלל.
בה בעת, צורת התקשרות זו הובילה להגדלת פוטנציאל הרווחים של התובע, משום שהתמורה שקיבל עבור מכירה מוצלחת עלתה על התמורה שהיתה משולמת לעובד שכיר בחברה עבור אותה עסקה.
בית הדין קבע, כי התובע לא הצליח להוכיח שהתקיימו בינו לבין החברה יחסי עובד מעסיק.
בית הדין ציין, כי אמנם קיים פיקוח הדוק ותלות כלכלית בין התובע לחברה אבל יש סממנים המצביעים על היעדר יחסי עבודה.
מנגד, חלק ניכר מהסממנים שיש בהם כדי להצביע שכן התקיימו יחסי עובד מעסיק, התקיימו לאור מאפייני תפקידו של התובע ומסגרת ההתקשרות בין הלקוח של החברה לבין החברה שהעניקה ללקוח שירותי קבלן משנה.
בנוסף, בהיבט של כוונות הצדדים, פסק בית הדין, כי לא מדובר בעובד מוחלש אלא בעובד בעל כוח מיקוח וידע משפטי בתחום דיני העבודה.
היתה לו אפשרות להיות מועסק כעובד שכיר אם רצה בכך אבל הוא העדיף ללכת בדרך זו לאור שיקולי כדאיות ההתקשרות, כפי שהעריך אותה בזמן אמת.
לאור כל זאת פסק בית הדין כי אין צורך לדון בשאלת הוכחת השכר החלופי שהצדדים היו קובעים, אילו היה התובע מועסק כשכיר.
לדברי בית הדין, מכיוון שנדחו התביעות להכיר ביחסי עובד מעסיק, היתה מתחיבת לכאורה, כפועל יוצא, דחיית התביעה כולה.
אלא שלמרות זאת, פסק בית הדין האיזורי לעבודה, כי התובע זכאי לפיצוי לא ממוני. לדברי השופטים, עצם ההתקשרות עם התובע כנותן שירותים משמעה פגיעה בזכויות הגלומות בהכרה במעמד של עובד, שהן זכויות בעלות ערך כלכלי שחלקן אינן ניתנות לכימות.
התובע אמנם לא ביקש מהחברה להיות מועסק כשכיר והעדיף לקחת על עצמו את הסיכון של חודשים בהם לא תהיה לו הכנסה, משום שהעריך שיוכל לגרוף רווחים משמעותיים בחודשים אחרים.
ועדיין, מודל ההתקשרות אפשר לחברה לנהל את פעילות התובע ולהפיק ממנה רווחים כמעט ללא עלות וללא סיכון משמעותי.
יש להניח כי החברה, שהיא בעלת ניסיון וידע רב משל התובע, העריכה ותימחרה את התמורה החוזית שהוסכמה עם התובע באופן שבסיכום כללי היה דומה לעלות המעסיק הכרוכה בהעסקת עובד שכיר.
במסגרת חלוקה זו של הסיכון להפסד והסיכוי לרווח ועל רקע התלות הכלכלית של התובע בחברה, מדובר במקרה גבולי ובהעסקה מקבילה של עובדים שכירים באותו תפקיד.
בית הדין האיזורי לעבודה הוסיף, כי השינויים שחלים בשוק העבודה, לרבות התגברות צורות העסקה לא שגרתיות, מצדיקות את הרחבת ההגנה הניתנת למועסקים השונים ולא צמצומה.
מכיוון שכך, פסק בית הדין האיזורי לעבודה, כי לאור חובת תום הלב בקיום חוזה וכן במשא ומתן לקראת כריתתו, יש לפסוק לתובע פיצוי לא ממוני, בגין נזק לא ממוני בסכום של 50 אלף שקלים, כאשר מתקיימים שלושת התנאים הנדרשים להעניק לתובע סעד שלא התבקש בכתב התביעה.
בנוגע לתביעה נגד הדירקטור פסק בית הדין כי אין מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות והטלת אחריות אישית על הדירקטור, לאור היעדר הכרה ביחסי עובד מעסיק, ומאחר דלא הוכחו התנאים לקיומה של הרמת מסך ההתאגדות.
