בית הדין הארצי לעבודה דחה אישור של בית הדין האיזורי לעבודה לתביעה ייצוגית בנוגע להחשבת הפסקות בנות פחות מ-30 דקות כזמן עבודה ולא כזמן הפסקה.
עובדת קיבלה אישור מבית הדין האיזורי לעבודה לתביעה ייצוגית כנגד המעסיק, בגין אי תשלום עבור זמני הפסקות במהלך משמרת, לנציגי השירות במוקדים הטלפוניים שמפעיל המעסיק.
בבקשה לאישור תביעתה כתביעה ייצוגית ביקשה העובדת לחייב את המעסיק להפסיק להפחית משכר עבודתם של נציגי השירות בשל הפסקות מתוכננות שנמשכות פחות מחצי שעה (30 דקות). העובדת ביקשה שבמסגרת התביעה הייצוגית יחוייב המעסיק לשלם לנציגי השירות פיצוי על ההפחתות שבוצעו משכר עבודתם בגין הפסקות אלה.
לטענת אותה עובד, על המעסיק לשלם שכר שעות עבודה עבור כל הפסקה שהיא בת פחות מ-30 דקות. עוד טענה העובדת, כי למעסיק מותר להפחית מהשכר הפסקות שהן קצרות מ-30 דקות רק אם הוא סיפק לעובד הפסקות באורך כולל של 45 דקות, שמתוכן 30 דקות רצופות.
בית הדין הארצי לעבודה פסק כי שאלת מעמדן של הפסקות שאורכן קצר מ-30 דקות, ואשר המחוקק לא הסדיר באופן ישיר את תוצאתן, צריכה להבחן על פי התשובה לשאלה: האם יכול העובד לנצל פרק זמן זה באופן ממשי לצרכיו, וכן על פי התשובה לשאלה: האם העובד היה חופשי שלא ליטול הפסקה זו, וכן לאור עקרונות תום לב, סבירות ומידתיות.
בית הדין הארצי לעבודה פסק, כי אין מקום להנחה גורפת כי הפסקה שהינה קצרה מ-30 דקות אף פעם אינה הפסקה ממשית ואפקטיבית, שאינה בגדר שעות עבודה לא זמן הפסקה.
לכן, קבע בית הדין הארצי לעבודה, לא ניתן לקבוע כי קיים סיכוי סביר שהשאלות הללו יוכרעו לטובת הקבוצה.
עם זאת פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי אין זאת אומרת שבמצב בו עובד אינו מקבל הפסקה מספקת להחלפת כוח, אין בידו לקבל סעד בגין כך.
עוד קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי בסוגייה הנדונה כאן, לא ביקשה התובעת סעד שכזה, אלא ביקשה להחשיב את זמן ההפסקה המתוכננת כולו כזמן עבודה.
סעד זה, כך קבע בית הדין הארצי לעבודה, אינו מצדיק אישור לתביעה ייצוגית. הסיבה לכך היא שקביעה קטגורית הגורסת כי כל זמן הפסקה שהינה קצרה מ-30 דקות – גם אם הפסקה זו הינה רצונית וממשית – ייחשב כזמן עבודה, כל עוד לא ניתנה במהלך יום העבודה הפסקה בת 30 דקות לפחות, מעוררת קושי.
לדברי בית הדין הארצי לעבודה, הטענה כי זמן ההפסקה המתוכננת הוא למעשה זמן הפסקה להחלפת כוח ואוויר, לא נטענה בבקשה לאישור התביעה הייצוגית.
