הם 3 אנשים: 2 נשים וגבר אחד, שחזרו מארה"ב. כאילו מישהו שיחק בקובייה והגריל להם גורל דומה.
שלושתם אנשי סטארט-אפים בתחומים שונים, שלושתם מוכשרים בתחומם, שלושתם התגרשו בארה"ב והגיעו לכאן, הביתה.
רק שהבית פגש אותם בקרירות ורמז להם בשיא הכנות: אתם לא מתאימים פה. וגזר עליהם להסתגל. "קשה בארץ…"
רחל (שם בדוי), מהנדסת תוכנה ומנהלתQA מצליחה, התראיינה בחברת תוכנה ונאמר לה שחסרה לה יצירתיות. היא קפאה במקום. איך זה? הקמתי מערך QA גדול ושדרגתי אותו עוד ועוד!
יגאל (שם בדוי), Personal Assistant, לא הבין איך זה שמבקשים ממנו להיות גלית- מזכירה בכירה.
קרין (שם בדוי), שיזמה והקימה במו ידיה את הסטארט- אפים המצליחים ב- Silicon Valley, שהשכילה לשלב בין תפקידי HR, תפעול ותמיכה באנשי חזון, התאכזבה גם היא.
"נולדתי פה, גדלתי פה- אני לא מבינה למה אף אחד לא מוכן לסמוך על זה שאני יכולה ללמוד כללי הנהלת חשבונות תוך חצי שנה…"
"'יזמתי והובלתי פרויקטים בתקציבים עצומים. מה, כל זה- לשווא???"
"הקצב פה הורס – הרבה יותר מהיר…"
"הארץ קשה, אין פה מקום לכולם…"
וגם אני שאלתי את עצמי: מה, באמת???
אז מהו השוני הבסיסי בין תרבות אמריקאית לבין תרבות ישראלית שחשובה לנו כאנשי גיוס, כאנשי תעשייה וכסתם אזרחים???
ד"ר יצחק אדיג'ס מכנה זאת "סגנונות התנהלות" או "תרבויות התנהלות".
לישראלים אופיינית תרבות של "יש לי עוד רעיון, זה לא מגובה בניירת, בוא תעשה איתו משהו", היא גם תרבות של "בערך"- ה"סמוך". אדיג'ס מכנה את תרבות הזו: תרבות E- Entrepreneurship (תרבות של יזמות).
לעומת זאת, לארה"ב אופיינית "תרבות ה- P- Producing". תרבות של "להיות מוכוון למטרה", "להיות יסודי בהבנת רצון הלקוח", "להיות פוליטיקלי קורקט כי הלקוח דורש את זה", "לא לתפוס מקום אם לא אמרו לי שאפשר", ועוד ועוד.
ישראל בהחלט הפכה לחלק מן העולם. אבל דווקא החלק שרץ לפני המחנה במהירות עצומה ובדאגנות מוגזמת. החבל הקצר (מרחק מהסמכות הוא 2 חדרים, מבנה ארגוני שטוח…), קמצנות בניירת, ישיבות קולניות ועוד, כמות השעות שאנחנו מבלים בעבודה, חוסר יכולת להתנתק ולחיות בבלאנס בין עבודה לבית, בעצם- אי יכולת לשרטט גבולות של עצמנו, של הסמכויות והאחריות שלנו, של מדינה שלנו ושל כישורים שלנו- לעומת חסרונות ופרדיגמות מגבילות. אנחנו מייצרים יותר רעיונות מבריקים מאשר דברים שיציבים לאורך זמן (ראו כמות האקזיטים לנפש ההנדסית).
תרבות אמריקאית דווקא מקדשת את הבנת המציאות ופועלת לפיה, גבולות ברורים בין קודש לחול, איזון בין סמכות ואחריות ובין תכנון לביצוע ובין הנייר לנאמר בעל פה, ורק כשבטוחים- חתירה קדימה בכל הכוח.
לכן, אם ישראלי יעדיף לומר את התכל'ס ולאחר מכן לתת פרטים, אמריקאי טיפוסי יעדיף קודם להתחבט עם הפרטים ולהעביר אחר כך את השורה התחתונה. גם קורות חיים made in USA, שונים- השפה האנגלית ארוכה בכ- 30% מהעברית, ותוסיפו גם לא מעט סופרלטיבים שאת חלקם "לא שמיתם" פה (מאיר שליו) אף פעם – ואתם מקבלים מסמך שמצופה מכם כמגייסים לקרוא אותו ביסודיות. אם לא קראתם, לא תצליחו לשכנע שאתם ארגון רציני.
הגמישות הנדרשת ממשאבי אנוש היא רבה. גיוס וליווי של כישרונות השבים הביתה, זוהי הזדמנות נפלאה לייצר ולתרגל את הגמישות, בראייה תרבותית שאפשר ליישם אותה גם בהתמודדויות במקומות אחרים.
יעל אוספובט היא יועצת לניהול וקריירה
