סעיף 14 לחוק פיצויי הפיטורים אמנם מאלץ את המעסיק להפריש כספים לקופת הפיצויים של העובד מתחילת עבודתו בחברה (ולא רק לאחר שעבד שנה שלמה) אבל הוא גם מגן על המעסיק מפני עובדים שיעשו כל נזק ועבירת משמעת שהם יכולים, כדי לעזוב עם פיצויי פיטורים.
בתקופה בה שוק העבודה נמצא בתעסוקה מלאה והוא למעשה שוק של עובדים, יש לא מעט עובדים שמקבלים הצעות עבודה באופן שוטף מחברות אחרות, לעיתים מתחרות.
רוב העובדים הגונים דיים כדי לעזוב עם הודעה מוקדמת. אבל יש גם עובדים שנוקטים בפעולות המזיקות לארגון, במטרה להיות מפוטרים ולקבל את הפיצויים.
בית הדין לעבודה מתיר רק במקרים נדירים ביותר לפטר עובד תוך שלילית פיצויי הפיטורים.
למעשה, כבר היו פסקי דין בהם בית הדין לעבודה חייב את המעסיק לשלם פיצויים לעובדים שפוטרו בגלל עבירות משמעת חמורות, לרבות גניבה מהמעסיק או מלקוחותיו, תוך גרימת נזק בלתי הפיך למעסיק.
הסיבה לכך שבתי הדין פוסקים פיצויים לעובד שפוטר בנסיבות מסוג זה היא, שלדברי בתי הדין הפיטורים הם עונש כבד דיו ואין צורך להוסיף על כך עונש נוסף של שלילת פיצויי פיטורים.
כאן נכנס לתמונה סעיף 14 לחוק הקובע כי הפרשות המעסיק לביטוח הפנסיוני של העובד (קופת תגמולים, קרן פנסיה, ביטוח מנהלים וכד'), יוכלו להוות תחליף לפיצויי הפיטורים שעל המעסיק לשלם לעובד.
למעשה, סעיף 14 פוטר את המעסיק מהשלמת פיצויים רטרואקטיביים בגין תוספות שכר שהיו במהלך תקופת העבודה.
יצויין, כי ההפרשות יהוו תחליף למלוא סכום הפיצויים רק בתנאי שהמעסיק הפריש מדי חודש, את מלוא שיעור פיצויי הפיטורים, כלומר 8.33% משכר העובד.
בתמצית, סעיף 14 קובע כי העובד זכאי לקבל את כספי הפיצויים שנצברו לזכותו בקופה, גם במקרה שהוא מתפטר מיוזמתו בלי קשר לנסיבות עזיבתו (למעט במקרים של שלילת פיצויים בעקבות מעשים חמורים של העובד) וגם אם לא השלים שנת עבודה מלאה.
זאת ועוד, צו ההרחבה לביטוח פנסיוני שהחל ב-2008 מחייב את המעסיק לבטח את כל העובדים בביטוח פנסיוני מקיף ולהפריש חלק מפיצויי הפיטורים לקופת פיצויים.
על פי צו ההרחבה, על כספים אלה חל ההסדר של סעיף 14 באופן אוטומטי, בלי צורך בהסכם קיבוצי או באישור משר העבודה.
במקור, סעיף 14 היה אמור להוות צ'ופר לעובדים. הוא החל את דרכו בשוק העבודה לקראת סוף שנות ה-90 ומומש בעיקר בחברות ההייטק.
חברות ההייטק רצו לאפשר לעובדים תנאים מיטיבים (במקרה שירצו להתפטר) ובה בעת מיטיבים גם עם המעסיק (במקרה של פיטורים).
המשמעות של סעיף זה היא שעובד שעוזב את החברה מיוזמתו זכאי לקבל את כל הפיצויים שנצברו לזכותו בקופת הפיצויים.
בה בעת, במקרים בהם העובד פוטר, סעיף זה פוטר את המעסיק מהשלמות הפיצויים לסכום השווה לסכום משכורתו של העובד בחודש האחרון לעבודה, כפול מספר שנות עבודתו בחברה.
מה שהצטבר בקופת הפיצויים שבתוך הביטוח הפנסיוני, זה מה שהעובד מקבל כפיצויים, בין אם התפטר או פוטר.
במילים אחרות, אם שכרו של העובד עלה על פני זמן, הרי שבעת פיטורים, הוא לא יוכל לקבל פיצויים בסכום של המשכורת החודשית האחרונה שלו כפול מספר שנות העבודה שעבד בארגון, אלא רק 8.33% משכרו בכל חודש, במהלך שנות עבודתו.
בשורה התחתונה, סעיף 14 מעקר את ניסיונותיו של העובד לגרום נזקים או פשוט להיעדר מהעבודה, או לעבוד לאט מדי או להגיע לעבודה בלי לעבוד כלל, משום שהוא יקבל את הפיצויים שנצברו לזכותו על פי סעיף 14, בין אם הוא פוטר או מתפטר.
