פיטורי עובדים
הודעה מידית בעל פה ובכתב, איש ביטחון נצמד אליך מוודא שלא נעשה כל נזק לארגון (לחפצים, למחשב, שלא מתקיימת 'תקשורת עוינת עם מי מהלקוחות, העובדים, הספקים או חלילה – מנהלי החברה), קופסת קרטון אחת לארוז בתוכה את החפצים האישיים שצברת עם השנים ופחות משעה לעזוב את הבניין לצמיתות. ככה מפטרים עובדים בשיטה האמריקאית.
כולנו צפינו בסדרות או בסרטים אמריקאים בהם אחת הדמויות מפוטרת מעבודתה בבושת פנים ובכל זאת, מי מאיתנו באמת נתן את הדעת לדרך שבה אותו עובד פוטר?
אתמול התפרסם בהראלד טריביון ראיון עם כריסטין אלי, אחת מקורבנות המיתון בארה"ב וזה הכניס לי קצת פרופורציה וגרם לי להיות מאושרת, ולו לרגע, שאני כאן בישראל. בישראל שבה יש חוקי עבודה שמחייבים מעסיקים לקיים שימוע לפני פיטורין, למסור הודעה מוקדמת או לפחות לשלם על ימי עבודה גם אם הארגון בוחר לוותר על שירותי העובד בפועל והכי חשוב – הדיסקרטיות היחסית שבה נשמר דבר הפיטורים והדרך שבה הארגון נפרד מהעובד.
כריסטין אלי הייתה שותפה בצוות שבנה את חבילות הפיצויים של העובדים בחברת הביטוח הפנסיוני Prudential Retirement. היא ידעה שהחברה עומדת לפטר כ-200 עובדים בשלהי 2009, בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה במהלך המיתון, אולם היא לא ידעה, עד הרגע האחרון, שגם שמה נכלל ברשימה.
כאשר התייצבה אלי למשרד ביום הפיטורים הגדול, מוכנה ומזומנה לעשות ככל שביכולתה כדי לסייע ל-200 העובדים המפוטרים, היא גילתה איש ביטחון ונציג מחלקת משאבי אנוש ליד שולחנה. אלי: "איך שראיתי אותם התחלתי לבכות. נכנסתי לשוק. אמרתי ' לא, זה לא קורה לי. זה לא יכול להיות!' הם ליוו אותי מיד החוצה ואז התיישבתי באוטו ופשוט התפרקתי".
זה הזיכרון הכואב של עובד ממקום עבודתו. לא משנה באיזה תפקיד הוא כיהן, כמה שנים (או אפילו עשורים) הוא שירת את הארגון נאמנה – יום הדין נראה בדיוק כך: טקס השפלה שבו איש ביטחון מלווה אותך לדלת הראשית, כל הבניין מביט בך בדממה צורמת, מבט אחד אחרון וזהו – אסור לך להיכנס יותר למקדש שבו בילית יותר ממחצית שעות הערות ביום.
למדנו הרבה דברים מהאמריקאים (יש שיגידו שלמדנו יותר מידי דברים) אבל אם יש משהו אחד טוב שאפשר לזקוף לזכותנו כחברה זה שעוד לא אמצנו את שיטות הפיטורים המשפילה שנהוגה בארה"ב. אצלנו, במקרה הטוב עורכים שתייה (מנהג מבורך שמלווה אותנו מתקופת הצבא) ובמקרה הטוב פחות, לוחצים ידיים, מחליפים טלפונים ונפרדים לשלום מהעובדים, מהלקוחות ומהספקים ואפילו מהמנהלים. חוקי העבודה הנהוגים כיום בישראל שומרים עלינו, כעובדים וכמעסיקים, מפני סיום עבודה כל כך מכוער שלא מטיב עם המפוטרים ההמומים ויחד עם זאת לא מטיב עם העובדים הנותרים, עם הלקוחות, השותפים והספקים.
אז למרות שבכל בניין משרדי עומד צוות ביטחון, זה ימשיך ככל הנראה לבדוק תיקים בכניסה כדי למנוע פיגועים ו/או עבירות ברכוש ולא ישמש כקציני אבטח מטעם הארגון שתפקידם ללוות את העובד המפוטר אל הדלת, אל מחוץ למשרדי החברה, אל עבר עתיד לא נודע, בטקס משפיל שיחרת בזיכרונו של העובד וילווה אותו כל חייו.
