מעשה בשליח שעבד באחת משלושת חברות הסלולאר המובילות בארץ, כשכבר מהיום הראשון הובהר לו שהוא קבלן עצמאי ולא עובד חברה. השליח ביצע שליחויות באמצעות הרכב הפרטי שלו. כעבור כעשר שנים הוצע לו להשתלב בחברה כעובד מן המניין והוא סירב. אז מדוע בית הדין לעבודה פסק שהוא היה עובד מן המניין הזכאי לתנאים סוציאליים?
חברת תקשורת הסלולרית שכרה את שירותיו של נהג שליחויות על מנת שזה יבצע עבורה שליחויות באופן קבוע. העובד לא נקלט כעובד חברה אלא סווג כקבלן נותן שירות. כך עבד השליח במשך כעשר שנים. באותן שנים נהג השליח להגיש דיווח שעות כקבלן עצמאי והחברה העבירה לו תשלום עבור ביצוע השירות, בסכומים שהגיעו לעתים לכ-20,000 ש"ח.
כעבור כעשר שנים, בעקבות שינויים ארגוניים שמטרתם לקצץ עלויות ולהתייעל, הציעה החברה לשליח לעבור למתכונת של עובד מן המניין. השכר החודשי שהוצע לשליח תמורת עבודתו בחברה היה 5,300 ש"ח. השליח סירב להצעה זו וההתקשרות עם החברה הגיעה לסיומה בעקבות כך.
העובד טען שעבר את מבחן ההשתלבות. האמנם?
עם סיום העסקתו, השליח הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, במסגרתה הוא טען שהיה עובד חברה במשך 10 שנים ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים ושאר תנאים סוציאליים להם זכאי עובד חברה שפוטר.
אחת הטענות העיקריות שעולות מכתב התביעה הינה שלמרות שסווג כקבלן עצמאי, בפועל הוא השתלב בחברה ככל עובד אחר קרי היה לו כרטיס עובד, הוא הגיע לחברה ועבד בה מהבוקר ועד הערב, במשך שבוע עבודה מלא. עוד נטען בכתב התביעה כי השליח היה כפוף למנהל ישיר, שהינו עובד חברת התקשורת והוא לא עבד בעבודות אחרות עבור חברות אחרות במשך כל אותה תקופה שכן זה נאסר עליו. לסיום, העובד ציין כי למרות היותו "קבלן" הוא נהנה מהטבות השמורות לעובדי החברה כגון: טיולים, ימי כייף, מתנות לחג ועוד.
מחברת התקשורת נטען כי הנהג לא היה עובד חברה אלא החברה שכרה את שירותיו כקבלן עצמאי המספק שירותים ולכן הוא כן היה חופשי לעבוד בעוד עבודות עבור ארגונים אחרים במקביל. חברת התקשורת טענה כי היא לא סיפקה לשליח את הרכב (כלי העבודה) שאיתו הוא ביצע את השליחויות וכי השליח השתמש ברכב המסחרי שלו לצורך ביצוע העבודה. לכן, לטענת החברה, השליח היה קבלן עצמאי ולא עובד חברה לאורך כל אותן שנים.
חברת התקשורת הוסיפה והגישה לבית הדין לעבודה תביעה נגדית להחזר של 750,000 ש"ח בגין כספים ששולמו לו ביתר, למקרה שהנהג יוכר כעובד חברה.
בית הדין קבע: הסממנים מעידים על עובד ולא על קבלן!
השופט דורי ספיבק קבע כי אופי העסקתו של התובע מעידה על כך שהיה עובד חברה. השופט נימק את קביעתו בעובדות הבאות: הנהג השתלב בעבודה תחת ניהולו של עובד חברה, בהתאם להוראות אותו מנהל, הנהג עסק בעוד עבודות מנהליות שאינן כרוכות בשליחויות (לטובת החברה) וכן העובד לקח חלק פעיל באירועים חברתיים, קיבל הטבות של עובדים ואף כרטיס עובד.
השופט ציין במפורש כי התובע לא היה בעל עסק עצמאי שכן הוא ביצע את עבודות השליחות אך ורק עבור חברת התקשורת והוא לא נשא בסיכוני רווח-הפסד של בעל עסק.
לטענת חברת התקשורת, לפיה הרכב של הנהג היה רכב פרטי ולא רכב חברה, השופט קבע כי השימוש ברכב פרטי לכשעצמו אינו מעיד על עובד עצמאי שכן אין זה מופרך שעובד יעשה שימוש ברכב פרטי לצורך עבודה ויקבל החזר הוצאות מהמעסיק.
משבית הדין פסק כי התובע היה עובד מן המניין, הרי שהוא זכאי לפיצויי פיטורים בין שפוטר ובין שהתפטר מחמת הרעת תנאים, ולכן הוא זכאי לפיצוי פיטורים, פיצויי הלנה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה ושאר זכויות סוציאליות.
בית הדין לעבודה דחה את התביעה הנגדית שהגישה חברת התקשורת וקבע שקיזוז זכויות נהוג לערוך רק כאשר מוכח חוסר תום לב מצד העובד. כמו כן, קיזוז מהסוג הזה נהוג לבצע רק כאשר ישנו פער משמעותי ביותר בין הסכום שקיבל העובד כעצמאי לבין זה שמשולם לעובדים שכירים בתפקידים מקבילים. במקרה זה – שני הסעיפים לא הוכחו ולכן לא יעשה קיזוז.
לסיכום, חברת התקשורת חויבה לשלם לתובע סך של 197,000 ש"ח בתוספת 20,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
נפתחה ההרשמה לכנס דיני עבודה שיתקיים בחודש מרץ 2015 – הבטיחו את מקומכם על מנת לשפר את הידע ואת המיומנויות שלכם בניהול ההון האנושי בראי החוק. מידע והרשמה לכנס בקישור זה
