עובדת כוח אדם שובצה לעבודה בחברת יורוקום (יבואנית פנסוניק). כעבור כשלושה חודשים בלבד היא פוטרה מעבודתה. לטענתה, היא פוטרה הן מיורוקום והן מחברת כוח האדם בשל הריונה. העובדת פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בכתב תביעה כפול: כנגד יורוקום וכנגד חברת כוח האדם. בכתב התביעה טענה העובדת כי היא הייתה עובדת חרוצה בעלת יחסי אנוש טובים וכי ביורוקם היו מרוצים מעבודתה עד שהתברר למנהליה כי היא בהריון.
לטענת התובעת, לאחר שפוטרה מיורוקם בשל היותה הרה, חברת כוח האדם לא הציעה לה עבודה חילופית ואף פיטרה אותה בפועל תוך הגשת מכתב פיטורין.
יורוקום טענה בתגובה כי העסיקה את התובעת, דרך חברת כוח אדם, על תקן עובדת זמנית לשלושה חודשים. בסיום תקופה זו, בחרה החברה שלא להמשיך להעסיק אותה בשל הישגיה המקצועיים (שהיו בגדר בינוניים).
חברת כוח האדם טענה להגנתה כי לאחר שיורוקום פיטרה את העובדת, לא היו לה משרות ההולמות את כישוריה פרט לשתי משרות. חברת כוח האדם הציעה לעובדת את המשרות הללו אך העובדת דחתה הצעה אחת ואילו מהאחרת היא נדחתה. בנוסף, חברת כוח האדם טוענת כי היא שלחה לעובדת מכתב פיטורין לבקשת בעלה היות שהיא (העובדת) התכוונה להתפטר מיזמתה.
שופטת בית הדין לעבודה, אריאלה גילצר-כץ, קיבלה את התביעה וקבע כי בהסכם העסקתה של העובדת בחברת יורוקם לא צוין כי היא עובדת במשרה זמנית. כמו כן, השופטת פסקה כי חברת יורוקם אכן הייתה שבעת רצון מתפקודה המקצועי של התובעת. באשר לטענות המיוחסות לחברת כוח האדם, פסקה השופטת כי זו לא הצליחה להוכיח שלא היו לה משרות רלוונטיות להציע לעובדת לאחר שנודע כי היא בהריון, וכי מכתב הפיטורים שנשלח אליה מעיד כי היא אכן פוטרה.
"התובעת הועסקה בנתבעת 2 באמצעות הנתבעת 1, שהינה קבלנית כוח-אדם. רבות נכתב על הבעייתיות הקיימת בדרך העסקה זו ועלה העובדה כי דרך העסקה זו משמשת פעמים רבות כקרדום לחפור בזכויות עובדי אותן חברות. בענייננו, הנתבעות נתלו בדרך העסקה בעייתית זו כדי להתנער מזכויותיה של התובעת ולמעשה זכויותיה קופחו כאשר אף אחת מהנתבעות לא נטלה את האחריות על העסקת התובעת", כך נכתב בפסק הדין.
השופטת גילצר-כץ התייחסה לעובדה שלא נערך שימוע לקראת פיטורין, כאשר למעשה הן חברת כוח האדם והן חברת יורוקום היו מחויבות לערוך הליך שימוע לקראת פיטורים. היות שכך, והיות שפוטרה בתקופה לא פשוטה בחיה תוך רמיסת זכויותיה והותרתה ללא מקור פרנסה, פסק בית הדין על שתי הנתבעות לפצות את העובדת בסך של 93,880 ₪ וכן לשאת בהוצאות משפט בסך 17,000 ש"ח.
