רבות כבר נאמר על יתרונותיו ובעיקר על חסרונותיו של משרד המעוצב כאוסף של תאי-עבודה, קיוביקלס. ידוע כבר שהרעש וההסחות פוגעים בתפוקה, וזה כמובן רע לעסק. אבל הקיוביקלס, כך מראה מחקר חדש, רעים גם לעובדים.
מחקר שבוצע במחלקה לארכיטקטורה, עיצוב ותכנון באוניברסיטת סידני מצא שכ-60% מהעובדים שיושבים בקיוביקלס וכמחצית מהעובדים שיושבים במשרד חלל פתוח ללא מחיצות חשים שהמחסור ב"פרטיות קולית" הוא מקור לתסכול. מעט פחות מ-20% מהעובדים התלוננו על כך שאינם מסוגלים לקיים שיחה פרטית או נאלצים לשמוע את השיחות של שכניהם.
מחברי המחקר, הדוקטורנט ג'אנגסו קים ופרופסור ריצ'רד דה דיר סקרו 42,000 עובדים מארצות הברית, פינלנד, קנדה ואוסטרליה ועבודתם תתפרסם בגיליון דצמבר 2013 של כתב העת לפסיכולוגיה סביבתית – Journal of Environmental Psychology. הם גילו שעובדי הקיוביקלס הם העובדים הכי פחות מאושרים וכי העובדים במשרדי החלל הפתוח אינם מפגרים אחריהם בהרבה. בנוסף לתלונות על פרטיות קולית, יותר מ-305 מהאנשים שאין להם חדר משרד משלהם חשים תסכול בשל היעדרה של "פרטיות חזותית" אחוז דומה טען גם שהרעש הכללי גורם לו לתסכול.
דה דיר וקים ניסו להבין מדוע עובדי הקיוביקלס מתוסכלים יותר מנושא הרעש מאשר עובדי החלל הפתוח. ההנחה היא שעובדי החלל הפתוח חשים ביטחון רב יותר מכיוון שהם יכולים לראות מהיכן הרעש מגיע. הדבר מקנה להם תחושת שליטה, גם אם בפועל אין באפשרותם לשלוט במצב.
עובדי החלל הפתוח מגדירים את הפרטיות הקולית כחשובה יותר מדרגת הרעש. הסיבה לכך היא אולי שאנו יכולים לחסום את הרעש באמצעות אוזניות ולהקשיב למוזיקה שאנחנו אוהבים. אבל כאשר אנחנו רוצים לנהל שיחה, אם בטלפון ואם פנים אל פנים עם מנהל או חבר לעבודה, אין לנו כל דרך למנוע מהסובבים לשמוע אותנו. מעניין לראות שהפיתרון לבעיית הרעש בעצם מנטרל את אחד מהצידוקים למשרד הפתוח: כשיש אוזניות על האוזניים, העובד בעצם מבודד וזמין פחות לאינטראקציות האקראיות שאמורות להגדיל את שיתוף הפעולה במשרדים מסוג זה.
רוב האינטראקציות מתרחשות בין ארבעה קירות
לפני יותר משנתיים התפרסם ב- Harvard Business Review מאמר על מחקר שהשתתפו בו עובדי חברת התעופה Scandinavian Airlines. החברה עיצבה מחדש את משרדי המטה שלה כך שיהיו בה מרחבים ציבורי, מעין רחוב מרכזי עם בית קפה, חנויות, אזורי כושר, פינות ישיבה נוחות ואפילו מרכז רפואי. בנוסף היו חדרי "מולטי" עם ריהוט נוח, פינת קפה, מכונת צילום וציוד משרדי. המנהלים עודדו את העובדים לקיים "פגישות ספונטניות" ו"מפגשים יצירתיים". אולם, רק 9% מהעובדים יצרו אינטראקציות ב"רחוב" ובבית הקפה ורק 27% עבדו יחד במרחבים הציבוריים בכלל. שני שלישים מהעובדים שיתפו פעולה במשרדים הפרטיים, כנראה בגלל שבהם יכלו לשמוע זה את זה טוב יותר ולוודא שאינם נשמעים על ידי אוזניים לא רצויות. נוסף על כך, חללים משותפים אינם מתאימים לעובדים שצריכים להיות שקועים בעבודתם ללא אינטראקציות עם אחרים.
קים ודה דיר בחנו תסכול של עובדים ב-15 קטגוריות שונות שכללו בין היתר רמת רעש, מרחב, אור ואיכות אוויר. העובדים שישבו במשרדים פרטיים היו שבעי רצון יותר בכל הקטגוריות. אלה שיושבים בקיוביקלס הם האומללים ביותר והביעו את חוסר שביעות הרצון הרב ביותר ב-13 מתוך 15 הקטגוריות.
ראוי לציין כי בסקר עולמי של מכון גאלופ (עליו כתבנו בכתבה הבאה: שביעות רצון עובדים) נמצא קשר בין שביעות רצון העובדים לבין רצונם למצוא מקום עבודה אחר וכי אחוז העובדים אשר מחפשים מקום עבודה אחר תוך כדי עבודה בישראל היה גבוה מהממוצע העולמי.
