כל מעסיק חייב על פי חוק לאפשר לעובדים שלו הפסקות במהלך יום העבודה. האפשרות להפסקה היא לא רק לטובת העובד עצמו אלא גם אינטרס של המעסיק שכן יש חשיבות רבה לכך שהעובד יקח באמצע יום עבודה פסק זמן כדי לאכול או פשוט כדי להתרענן.
החוקים שמעגנים את הזכות להפסקות הם לא רק בישראל. בארה"ב, למשל, החוק קובע שיש לתת לעובד הפסקה של 15 דקות כאשר הוא עובד יותר מ-4.5 שעות ברצף.
במקביל, על פי החוק האמריקאי, יש לאפשר לעובד הפסקה של 30 דקות כאשר הוא עובד שש שעות או יותר. את ההפסקה הזאת (בעבודה של שש שעות או יותר), וניתן לחלק לשתי הפסקות, כאשר ההפסקה הראשונה היא בת רבע שעה לפחות. על פי החוק האמריקאי אסור שההפסקה תהיה בסוף יום העבודה אלא במהלכו.
בנוגע לתשלום קובע החוק האמריקאי כי לעובד אין זכות על פי החוק לקבל תשלום עבור הפסקות אלו והן אינן נחשבות כזמן עבודה. עם זאת, ניתן לקבוע בחוזה ההעסקה שהעובד כן מקבל הפסקות בתשלום.
כלומר, התשובה לשאלה האם העובד יקבל או לא יקבל תשלום עבור ההפסקה תלויה בחוזה העבודה.
גם בישראל החוק מחייב את המעסיק לאפשר לעובדים הפסקות בעת העבודה, בתלות במספר שעות העבודה ומספר ימי העבודה בשבוע.
בנוסף, מחוייבים הארגונים לאפשר לעובדים לצאת להפסקות לצורך שימוש בשירותים או לצורך תפילה, בלי קשר לסוג העבודה או לאורך יום העבודה.
לעובדי עבודת כפיים מחייב החוק לתת הפסקות רגילות שאין להן מטרה מוגדרת, אם הם עובדים לפחות שש שעות ביום.
לעובדים אחרים (שאינם עובדי כפיים) מחייב החוק לתת הפסקות רגילות אם הם עובדים שמונה שעות ביום או יותר.
ההפסקה נחשבת לזכות קוגנטית. כלומר, זו חובה של המעסיק והעובד לא יכול לוותר עליה. עובד שוויתר על ההפסקה, יוכל לתבוע את המעסיק למרות שהוא עצמו ויתר על ההפסקה.
למעסיק יש סמכות לקבוע את שעות העבודה וההפסקות במקום העבודה לפי שיקול דעתו, ואף להחליט על הפסקות נוספות מעבר לאלו הקבועות החוק.
בארגונים שעובדים חמישה ימים בשבוע, עובד בעבודה שאינה עבודת כפיים זכאי להפסקה רגילה אם הוא עובד יותר מתשע שעות.
בארגון שעובדים בו ששה ימים בשבוע, עובד (בעבודה שאינה עבודת כפיים) זכאי להפסקה רגילה אם הוא עובד יותר משמונה שעות ביום.
על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, יש לתת לעובד הפסקה למנוחה וארוחה למשך 45 דקות לפחות, ובערב חג ל-30 דקות לפחות.
במסגרת זמן ההפסקה חייבת להיכלל הפסקה רצופה אחת של 30 דקות לפחות. ההפסקה לא תעלה על שלוש שעות.
במהלך ההפסקה מותר לעובד לצאת ממקום העבודה, אלא אם כן נוכחותו במקום העבודה הכרחית והמעסיק דרש ממנו להישאר.
בעקרון, זמן ההפסקה אינו מהווה חלק משעות העבודה ולכן העובד אינו זכאי לשכר במהלך שהותו בהפסקה.
עם זאת, הפסקות קצרות בהסכמת המעסיק מהוות חלק משעות העבודה והמעסיק חייב לשלם עבורן.
יש מקומות עבודה שמונהג בהם – או שנקבע בהסכם קיבוצי – שיום העבודה הוא בן תשע שעות, כולל הפסקה רצופה של 24 דקות. כלומר שמונה שעות ו-36 דקות עבודה נטו ביום.
במקרים בהם המעסיק דרש מהעובד להישאר בעבודה בזמן ההפסקה, עליו לשלם לעובד עבור זמן ההפסקה. המחוקק יצטרך לעגן בחוק שעות עבודה ומנוחה את הכללים לגבי הפסקות של עובדים מהבית.
החוק יצטרך להגדיר איך נמדדת הפסקה ובאילו מקרים על המעסיק לשלם עבור זמן ההפסקה בעבודה מהבית.
מאחר ששר הכלכלה יכול להתיר סטייה מהוראות אלה, פרסם שר הכלכלה היתר כללי לפיו, במקרים בהם מדובר בעובד שאינו מועסק בעבודות כפיים ובמקום העבודה עובדים ששה ימים בשבוע, ניתן להעסיק עובד במשך שמונה שעות ללא הפסקה.
