גוף האדם אינו בנוי לישיבה של שמונה שעות ברציפות. ייתכן שעוד כמה שנות אבולוציה יפתרו את הבעיה הזאת, אבל בינתיים אנחנו בבעיה. לא רק שהישיבה הממושכת פוגעת בבריאות, היא גם פוגעת בתפוקה, ואת זה מתחילים להבין אנשי משאבי אנוש בחברות שונות בעולם.
כעת מחקר חדש מראה שאם עוברים לעמידה לעתים קרובות כדי לקחת הפסקה, המצב עשוי להשתפר. הרעיון אינו רק שינוי תנוחת הגוף ממצב של ישיבה לזקיפות, אלא גם ניתוק גופני ומנטלי מהמחשב ומהעבודה לכמה דקות חשובות מאוד.
ג'וליה גיפורד משתמשת ביישומון מעקב הזמן DeskTime כדי לחקור את ההרגלים של העובדים הפורים ביותר. היא גילתה דפוס ברור: האנשים הפורים ביותר עובדים 52 דקות ברצף, ואז לוקחים הפסקה של 17 דקות לפני חזרה לעבודה.
הסיבה לכך ש-10% העובדים הפורים ביותר מסוגלים להספיק לבצע את רוב העבודה במהלך משכי זמן עבודה קצרים יחסית היא שהם מתייחסים אל זמני העבודה שלהם כמו אל ספרינטים. הם מוציאים את המרב מ-52 הדקות האלה באמצעות עבודה תוך כוונה חזקה, אבל אז נחים כדי להיות מוכנים לפרץ הבא. במילים אחרות, הם עובדים עם מטרה.
התמסרות מלאה והפסקה מוחלטת
את העבודה עם מטרה אפשר גם לכנות תיאוריית 100% התמסרות – ההבנה שכל מה שאתם עושים, אתם עושים במלוא המרץ. לכן במשך 52 דקות עבודה אתם למעשה מתמסרים להשלמת משימות, סיום דברים והתקדמות. עם זאת, במשך 17 הדקות של ההפסקה, אתם מנותקים לחלוטין מהעבודה שאתם עושים – אתם נחים לגמרי, אינכם מציצים בדוא"ל שלכם כל חמש דקות או רק 'בודקים מהר את הפייסבוק.'
תפוקה מלאה במשך שמונה שעות רצופות אינה נמנית בין היכולות האנושיות. חלקו את יום העבודה שלכם לחלקים שאותם אתם יכולים לנהל. חשוב להבין שההפסקה צריכה להיות מלאה והדרך הטובה ביותר לאפשר לה להתממש היא להתרחק מהמחשב, אולי גם מהטלפון. אם משתמשים בטלפון, עדיף שזה יהיה לטובת שיחות שאינן קשורות לעבודה ולא לבדיקת דוא"ל, רשתות חברתיות, טקסטים ושיחות שקשורים לתפקידכם.
17 דקות של הפסקה הן זמן מספיק לחילוץ עצמות, שתייה ואכילת משהו קטן, שיחה ידידותית עם חברים לעבודה או סתם יציאה החוצה לאוויר ולשמש. חשוב שההפסקות האלה לא ייתפסו במקום העבודה כבטלה ותוכר חשיבותן כתומכות בתפוקה וברווחה של העובדים. באופן כללי, ואת זה מתחילים לאט לאט להבין בחברות חכמות, עדיף למדוד את העובדים על פי ההישגים שלהם ולא לפי השעות שבהן הם נמצאים במשרד או דבוקים לכיסא מול המחשב.
