בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב התקבלה תביעתה של עובדת לשעבר באולם אירועים, אשר טענה שפוטרה בהיותה בהריון, משום שביקשה שלא יעשנו לידה.
לטענת העובדת, מיד לאחר שביקשה מעובד אחר שלא יעשן לידה היא פוטרה לאלתר. עילת הפיטורים הייתה 'צמצומים'. העובדת פנתה לעורך דין וזה פנה למעסיק בכתב והתריע כי הפיטורים נעשו שלא כדין וכי עליו להחזיר את העובדת לחברה באופן מידי. המעסיק אכן החזיר את העובדת לתפקידה אולם כעבור שבוע, היא פוטרה שוב והפעם מסיבת חוסר שביעות רצון מתפקודה המקצועי.
נציג מטעם אולם האירועים טען בבית הדין לעבודה כי חוסר שביעות רצון מתפקודה המקצועי של התובעת הוא המניע האמתי לפיטורים וכי נאמר לה, בתהליך הפיטורים הראשון, שהיא מפוטרת במסגרת צמצומים – רק כדי שלא לפגוע בכבודה. לטענת הנציג, העובדת סבלה מבעיות ביחסי אנוש ובנוסף, הוא טען שההנהלה כלל לא ידעה שהיא בהיריון עד אשר עורך דינה פנה אליהם בכתב לאחר מעשה (כלומר לאחר הפיטורים בפעם הראשונה).
שופט בית הדין לעבודה בתל אביב, אורן שגב, קיבל את התביעה ופסק כי אולם האירועים לא עמד בנטל ההוכחה, קרי לא היה בידו להוכיח שהעובדת פוטרה מסיבות שאינן קשורות להריון. משלא הוכח שהעובדת פוטרה ממניעים של חוסר שביעות רצון מקצועי, הרי ששני מקרי הפיטורים היו בלתי חוקיים.
השופט שגב: "ניתן היה לצפות מהנתבעת, שנכוותה ברותחין במעשה הפיטורים הראשון, כי תיזהר בצוננים עת החליטה לפטר את התובעת בשנית, ולא היא. מהראיות שהוצגו בפנינו הצטיירה תמונה, לפיה מנהלי הנתבעת חיכו לשעת כושר על מנת לשוב ולפטר את התובעת בשל טענות ומאנות, שלימים הוכח בפנינו כי אין להן כל ביסוס עובדתי."
בית המשפט חייב הנהלת האולם לפצות את התובעת בגין דמי הודעה מוקדמת, שכר עבודה ופיצוי לא ממוני בסך של 98,336 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך של 7,000 ש"ח.
עורך הדין אלקנה בישיץ, שייצג את התובעת: "מדובר בפסק דין תקדימי שקיבל את העובדה שמרשתי פוטרה אך ורק בשל היותה בהיריון, ללא קשר לכל סיבה אחרת…. כולי תקווה שבבתי הדין לעבודה יאמצו את הקו שנקט בו ביה"ד שכן, לא ייתכן שאישה תפוטר אך ורק בשל מינה, או בשל העובדה שהרתה, באופן שבו האישה ההרה תיאלץ להיעדר מכל עבודה שהיא, במשך חודשים ארוכים, עקב פיטורים שלא כדין".
