מזכירה בכירה בעיריית רעננה יצאה לפרישה מוקדמת בשנת 2006, לאחר שהובטח לה ולכמה מעמיתיה כי תנאי פרישה מוקדמת מטיבים, כוללים תוספת דרגה וחצי לשכר ותנאים נלווים נוספים על בסיס הסכם מאי 97 (כפי שאושר על ידי משרד הפנים).
בתביעתה, באמצעות עורת הדין חיה לזר נוטקין, טענה העובדת כי מיד לאחר פרישתה היא הבינה שהעירייה איננה מקיימת את התנאים שהובטחו לה וזאת מתוך החוזרים שנשלחו עליה ממחלקת שכר. העובדת טוענה כי מרגע שהבחינה שיש פער בין התנאים שהובטחו לה על ידי העירייה לבין מה שהיא מקבל בפועל, היא פנתה לעירייה אך כעבור זמן מה, משראתה שנציגי העירייה אינם מטפלים בתלונתה, היא נאלצה לפנות לבית הדין לעבודה.
העובדת טענה כי הסיבה שהחליטה לפרוש מוקדם הייתה התנאים המטיבים. לדבריה, היא שוחחה עם מנהלת מחלקת משאבי אנוש בעירייה וזו הבטיחה לה, בין היתר, תוספת דרגה וחצי לשכר ושאר תנאים נלווים על כן היא השתכנעה לפרוש מוקדם מהגיל הנהוג בחוק.
במסגרת ההתדיינות בבית הדין לעבודה הוכח כי משרד הפנים אישר לעירייה שימוש בתנאי הסכם מאי 97', עד ל-31 בדצמבר 2006 (תאריך פרישת העובדת) ואשר על כן – חל על פרישתה. "הימנעותה של העירייה וסירובה להמציא את תנאי הוראות הסכם מאי 97', מחייבת את המסקנה כי הצגתו הייתה פועלת …. העירייה, כגוף ציבורי, חייבת לנהוג בשקיפות בפעולותיה והחלטותיה. אך זאת לא נעשה בעניינה של התובעת", כך מתוך פסק הדין.
בית הדין לעבודה פסק כאמור לטובת העובדת וחייב את העירייה לשלם לה הפרשי סכומים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לכל חודש בחודשו. בנוסף, בית הדין חייב את העירייה לפצות את התובעת בגין הוצאות משפט ושכר טרחה – בסך של 11,500 ₪.
עיריית רעננה מסרה בתגובה (כפי שזו פורסמה בפורטל העירוני Local) כי היא שוקלת לערער על הפסיקה.
