לאחרונה התבקש בית הדין לעבודה לתת סעד הצהרתי לפיו עובדי רשת מסויימת שעבדו בחודשי הקיץ בשנה שעברה יהיו זכאים לתוספת מאמץ בתנאים ובתעריפים שהיו נהוגים ברשת בשנתיים שקדמו לכך.
מדובר בסעד הצהרתי שלפיו זכאים העובדים לשכר עבודה עבור עבודה בקיץ, בסכום שהינו זהה לשכר העבודה שקיבלו במהלך הרגיל של השנה, כפי שהיה בשנתיים שקדמו ל-2020.
וזאת בשל תוספת המאמץ שנדרש במהלך חודשי הקיץ. מי שביקש את הסעד בשם העובדים היה איגוד העובדים. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את הבקשה בחלקה ופסק כך:
בנוגע לתוספת מאמץ, המבקשת (איגוד העובדים) לא הצביעה על הוראה נורמטיבית בהסכם הקיבוצי, שעליה ניתן לבסס את זכאות עובדי הרשת לתוספת.
בנוגע להיבט ההתנהגות הרווחת, מהראיות עולה שבשנתיים הקודמות כן שולמה לעובדים תוספת מאמץ המהווה תשלום המותנה בעבודה ללא היעדרות במשך ימי הפעילות בקיץ.
תוספת זו שולמה בסכומים יומיים קבועים. על כן עלה בידי המבקשת להוכיח התנהגות רווחת במשך תקופה ארוכה, היוצרת נוהג מחייב הנקלט בחוזה העבודה.
במצב זה, לרשת אין אפשרות לבטל באופן חד צדדי הוראה זו, בלי לסיים את החוזה כולו.
זאת ועוד, לא הוכחה הסכמה של המבקשת לאי תשלום תוספת המאמץ, כך שלמעשה הרשת פעלה באופן חד צדדי בעניין זה.
בית הדין דחה את טענת הרשת שלפיה, מאחר שלא מדובר באקט הפוגע בזכויות העובדים לא נדרשת הסכמת הוועד.
לדברי בית הדין, תוספת המאמץ מהווה תנאי בתנאי ההעסקה של העובדים. מדובר בנושא הנוגע ישירות לתנאי העבודה ואף עומד בליבת הנושאים שלגביהם חייב המעסיק לנהל משא ומתן.
המעסיק לא הוכיח כי מדובר בשינוי שאינו משפיע על התמורה הכספית לה זכאים העובדים, כך שלא התייתר הצורך בהסכמה לשינוי בתנאים.
עם זאת ציין בית הדין לעבודה, כי לא הובררה די הצורך משמעות קביעת התעריפים במתווה ולא הוכח שהתשלום לעובדים בהתאם לתעריף המתווה, נכפה על המבקשת והוכתב לה כתנאי לקבלת תקצוב.
יתרה מכך, גם אילו היה מוכח כי מדובר בשינוי חיצוני שנכפה על הצדדים כתנאי לקבלת התקצוב, הרי שזה מחייב את הצדדים השותפים למערכת היחסים הקיבוצית, לנהל משא ומתן ולהגיע להסדר קיבוצי מוסכם.
כל זאת בתום לב ותוך התחשבות הדדית במצב הבלתי צפוי והשלכותיו על הרשת. כך או כך, אף שאין חולק על העובדה כי מגפת הקורונה חייבה למצוא פתרונות תוך כדי תנועה ובלחץ של לוחות זמנים, אין לומר כי הפעלת המתווה מאפשרת לרשת להפחית באופן חד צדדי את תשלום תוספת המאמץ.
לאור כל זאת, ומאחר שהרשת לא הצליחה להגיע להסכמות עם נציגות העובדים באשר לתוספת המאמץ, הרשת לא היתה רשאית להפחית באורח חד צדדי את התוספת, שהיא תנאי מתנאי עבודתם של העובדים. כלומר, הפחתת התוספת נעשתה שלא כדין.
למרות כל זאת, לא ניתן לקבוע כי משמעות מתן סעד של אכיפה, וחיובה של הרשת בתשלום תוספת המאמץ, בדומה לשיעורה בשנים קודמות, משמעם שעל הרשת לשלם את תוספת המאמץ, בנוסף לתשלומים ששולמו לפי התעריף הנקוב במתווה, באופן גורף.
אף על פי שלא הוברר עד תום האם נכפה על המבקשת לשלם לעובדים שכר בהתאם לתעריף הנקוב במתווה, כתנאי לקבלת תקצוב, הרי שמדובר בשינוי חיצוני בעל ערך כלכלי שאינו פרי הסכמות הצדדים.
בית הדין קבע אם כן, כי חיוב הרשת בתשלום זה באופן גורף יחד עם תשלום שכר בהתאם לתעריף שנקבע במתווה אינו סביר, ויש לקבוע כי לא ניתן לחייב את הרשת בתשלומים בנוסף לאלה שאליהם התחייבה, בין אם מכוח הסכם קיבוצי או נוהג.
לאור כל זאת, העובדים שלגביהם התמלאו התנאים לתשלום תוספת מאמץ, זכאים לשכרם הרגיל לפי תעריפי הרשת, בצירוף תוספת מאמץ באותו שיעור כפי ששולם בשנים קודמות על הרשת לשלם את שכרם בהתאם.
בנוגע לעובדים אחרים ברשת, הוכח שהם המשיכו לעבוד בחודשי הקיץ ללא הפחתה בשכר ביחס לשכר ששולם ביתר חודשי השנה.
ומאחר שמדובר במערכת יחסים קיבוצית, הרי שלא ניתן לבצע שינוי בשכר המהווה שינוי בתנאי העבודה, באופן חד צדדי.
הרשת לא הצביעה על טעמים מבוססים המבחינים בין קביעת השכר ושיעורו במהלך השנה ובחודשי הקיץ, אשר יש בהם כדי להצביע על תנאי העסקה מובחנים ושונים בחודשים אלה.
לא ניתנה הסכמת ההתאגדות להפחתה בשכר. ומכיוון שכך, עובדים אלה זכאים לשכר עבודה עבור חודשי קיץ 2020, הזהה לשכר עבודה במהלך הרגיל של השנה.
