כמה מקרים שעלו לכותרות לאחרונה, העלו למודעות שוב את היחסים בין חופש הביטוי למחיר הגבוה שהוא גובה.
עובדת בארגון ללא מטרות רווח בארצות הברית, הקימה בלוג בו היא מספרת בחופשיות על חיי האהבה שלה תחת השם "המין היפה". מרגע שנתגלה לממונים עליה אודות פעילויותיה הווירטואליות, הם פיטרו אותה לאלתר מחשש לפגיעה בתדמית הארגון. זאת על אף שהעובדת הקפידה לנהל את הפעילות מחוץ לשעות העבודה.
במקרה אחר, מורה כתבה בעמוד הבית שלה בפייסבוק, תחת הקטגוריה -תחום עיסוק: "אינני באמת מורה, אני סוהרת במוסד לעברייני העתיד". המורה הושעתה מעבודתה באופן מיידי ולאחר שימוע רשמי, פוטרה אף היא מעבודתה.
מקרה נוסף: עובד שהשתמש ברשת החברתית המקצועית לינקדין ועשה שימוש במשאבי העבודה (קרי גלש בשעת העבודה וממחשב החברה), פוטר לאחר שהתברר להנהלה, כי הוא פעיל ברשת החברתית בניגוד לחוזה ההעסקה שלו, בו מצוין בין היתר, כי העובד אינו רשאי לגלוש ברשתות חברתיות בזמן העבודה.
בשלושת המקרים הללו, מקומות העבודה נהנו מתמיכת המערכת המשפטית האמריקאית ומלגיטימציה מלאה לפטר עובדים בגין שימוש ברשת החברתית, באופן שעלול לפגוע או פוגע הלכה למעשה בארגון.
המסר הוא חד וחלק – לעובדים מותר לעשות כרצונם במרחב הווירטואלי בזמנם החופשי אולם כאשר הם פוגעים, בזדון או אף שלא בכוונה, בארגון, אם במטרותיו, בציבור עובדיו או מנהליו ו/או בתדמיתו , הרי שמותר לארגון להתערב עד לרמה הקיצונית ביותר של פיטורים לאלתר.
