בין כל המשימות והתפקידים של מנהלי משאבי אנוש, יש משימה אחת שהתועלת הגדולה ביותר ממנה תנבע לעובדים רק שנים רבות לאחר שהם יעזבו את הארגון: הצורך להסביר ולהמחיש לעובדים צעירים את חשיבותו הרבה של החסכון הפנסיוני, כבר בעת שהם בתחילת דרכם בשוק העבודה.
ארגונים שרוצים לשדרג את מותג המעסיק שלהם אף מעבר לכך, מזמינים יועץ פנסיוני לארגון, במימון הארגון, כדי שיסייע לעובדים בכל הקשור לביטוחים הפנסיונים שלהם.
עבור מנהל משאבי האנוש זוהי משימה לא פשוטה, שכן יש לא מעט עובדים צעירים שחושבים שחסכון לפנסיה אינו רלוונטי עבורם, משום שבמקרים רבים הוא לא יהיה רלוונטי במשך כמה עשרות שנים מאותה נקודה.
אלא שמומחי פנסיה חוזרים ואומרים בכל הזדמנות כי יש חשיבות רבה לכך שאנשים צעירים יתחילו לחסוך לפנסיה בצורה מסודרת ורצינית כבר מרגע שהם נכנסים לראשונה לשוק העבודה, עם עדיפות לכך שיחסכו כבר מרגע שהם משתחררים מהצבא.
ככל שהעובד החל לצבור כספים בביטוח הפנסיוני בגיל צעיר יותר, כך עתידו מובטח על ידי קצבה גדולה יותר.
מנגד, ככל שתחילת הצבירה המשמעותית והרצופה נדחית לגיל מבוגר יותר, כך קצבת הפנסיה של העובד בהגיעו לגיל פרישה תהיה נמוכה יותר, ולעיתים די קרובות היא אינה מספיקה לו למחיה.
החל משנת 2008, כל עובד שכיר זכאי להפקדות לפנסיה מיומו הראשון בעבודה – אם הוא מגיע אל מקום העבודה החדש כאשר כבר יש לו ביטוח פנסיוני פעיל – או לאחר ששה חודשים אם לא היה לו לפני כן ביטוח פנסיוני. זכות זו אינה ניתנת לוויתור על ידי העובד.
כלומר העובד אינו יכול לבקש מהמעסיק את הכסף במזומן במקום להפקידו לביטוח הפנסיוני, ואם הוא מבקש והמעסיק נעתר, הוא עדיין יוכל לתבוע את המעסיק, וזה האחרון יאלץ להפקיד את כל הסכומים רטרואקטיבית עם הצמדות וריביות.
אם כן, למה בכל זאת אנשים מגיעים אל גיל הפרישה בלי שיש להם אפשרות לפרוש עם קצבה שיכולה לפרנס אותם.
לפני שנת 2008, עובדים צעירים שגילם היה רחוק מאוד מגיל הפרישה, לא ייחסו לכך חשיבות והעדיפו להשתמש בכספים שהרוויחו לצריכה או כדי לחסוך לטווחים קצרים יותר לטובת הוצאות גדולות כמו רכב חדש כל כמה שנים, טיול ארוך ויקר לחו"ל וכד.
בימים אלה, כאשר כל עובד שכיר חייב להיות בעל ביטוח פנסיוני וכל מעסיק מחוייב להפקיד לביטוח הפנסיוני שלו, היה אפשר לצפות שבביטוחים הפנסיונים של העובדים יצטבר מספיק כסף כדי לאפשר להם לפרוש באופן שהם יוכלו לפרנס את עצמם.
ובכל זאת, זה לא קורה בהיקפים שהיה אמור לקרות. יש לכך שתי סיבות עיקריות: הוצאת כספים מהביטוח הפנסיוני לפני גיל הפרישה והפסקת הפקדות בתקופות של בין מקום עבוד אחד לאחר.
עובדים רבים פודים את הכסף שנצבר לזכותם בסעיף הפיצויים, עם עזיבתם מקום עבודה. פעולה זו מקטינה את סכום הכסף שנצבר לזכותם.
לאור העובדה שעובדים כיום מחליפים מקומות עבודה בתדירות גבוהה, הרי שאם בכל פעם שעוזבים מקום עבודה, מוציאים מהביטוח הפנסיוני את כספי הפיצויים, קרן הפנסיה הולכת ומתדלדלת.
בנוסף, בתקופת הביניים שבין עבודה במקום אחד לעבודה במקום אחר, עובדים רבים אינם מפקידים באופן עצמאי את ההפקדות לקרן הפנסיה.
בנושא זה חשוב לציין כי אם העובד לא מפקיד לכל הפחות סכום מסוים שמאפשר לו לשמר את המשך הפעילות של הביטוח הפנסיוני, הקרן (או ביטוח המנהלים) נסגרת והוא אינו יכול להמשיך אותה. בעת תחילת עבודתו במקום אחר הוא יצטרך לפתוח קרן חדשה.
לעיתים אף קורה שעובדים פודים חלק מכספי התגמולים שלהם בקרן הפנסיה. במקרה כזה יש להדגיש כי בכל פידיון של כספים מהביטוח הפנסיוני, העובד מקבל את הכסף לאחר שנוכה ממנו מס הכנסה בשיעור של 35% מהסכום הנפדה.
לכל אלה יש להוסיף את העובדה שרוב קרנות הפנסיה וביטוחי המנהלים מושקעים בשוק ההון. יש אמנם כארבעה עד חמישה אחוז מובטחים בקרנות הפנסיה, אבל הסכומים הנצברים לעיתים עולים ולעיתים יורדים עם התנודות בשוק ההון.
אם כן, כמה צריך עובד לחסוך לעת פרישה? התשובה לכך תלויה באיזה גיל הוא החל לחסוך בקרן הפנסיה, והאם במהלך השנים פדה כספים ממנה.
כדי לגשר על הפער, חשוב, כאמור, להפגיש את העובדים עם יועצים פנסיונים שיבחנו עבורם מסלולי חסכון פנסיוני שיסייעו להם להגיע להכנס סבירה בעת שיפרשו.
