עובד בבנק לאומי הוצא לפנסיה בגיל 67 וזאת על אף העובדה שהבנק מאפשר לעובדיו לעבוד עד גיל 72. העובד הגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כנגד הבנק בגין אפליה מחמת גיל. נןא ביקש מבית הדין להחזירו לעבודה. במקרה דנן, פסק בית הדין האזורי לעבודה כי הסכם העבודה אכן מפלה וכי אמנם לא ניתן להחזירו לעבודה, יש לחייב את הבנק לפצות אותו בסך של 62,240 ₪. בתגובה לפסיקה, העובד והנהלת הבנק הגישו ערעורים הדדיים לבית הדין הארצי לעבודה.
העובד טען כי תנאי העבודה בבנק לאומי נקבעו בהסכמים קיבוציים, ב'חוקת העבודה לעובדי הבנק'. כמו כן נטען כי בהסכם משנת 1988, נקבע כי חוקת העבודה לא תחול על גברים או נשים שהתקבלו לעבודה בבנק בהיותם בני 55 שנה ומעלה. התובע התקבל לעבודה בהיותו בן 57. על כן, הפיטורים שלו הם בניגוד לחוקת העבודה ולמדיניות הבנק.
מבנק לאומי נטען מנגד כי העסקת העובד הופסקה בשל נתוניו האישיים (קרי העדר השכלה גבוהה ומעמדו כפקיד זוטר / פקיד עזר) ולא מפאת גילו. על פי הבנק, העובד לא עמד בקריטריונים הנדרשים לצורך קבלת קביעות, לה זכאים עובדים בתפקידי בנקאות אשר יש להם פוטנציאל לקידום מקצועי.
הנציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה לקחה צד בהליך וטענה כי הסכם העבודה עם עובד 'בוגר' בבנק לאומי מהווה דוגמה בוטה להפליה מחמת גיל, וזאת משום שמצוין בו מפורשות כי הוא חל רק על עובדים מעל גיל 55 ועל פיו ניתנות זכויות פחותות מאלו שקבועות בחוקת העבודה. הנציבות עוד טענה כי חלוקת העובדים לקבוצות גיל מובילה למציאות של הפליה חמורה שיש להילחם בה.
השופטת ורדה וירט-ליבנה קיבלה את ערעור העובד ופסקה כי טענת הבנק, לפיה אין בהסכם משום הפליה אסורה מחמת גיל, סותרת את לשונו המפורשת של ההסכם, שקובע כי הוא יחול על עובדים שהתקבלו לעבודה מגיל 55 ומעלה. משכך העסקה על פי ההסכם העבודה אכן נגועה בהפליה פסולה. השופטת אף דחתה על הסף את טענת הבנק, על פיה הפסקת העבודה נעשתה מחמת נתוניו האישיים 'נמוכים' וקבעה כי עבודתו הופסקה אך ורק מחמת גילו. אשר על כן נקבע שהוצאת העובד לפנסיה בהיותו בן 67 בלבד נעשתה מבלי שיצאה על כך הודעה מסודרת ובניגוד למדיניות הבנק, ופגעה באינטרס ההסתמכות של העובד.
בית הדין האזורי לעבודה פסק לטובת העובד פיצויים בסך 50,000 ₪ בגין עגמת נפש ועוד 47,836 ₪ בגין הנזקים הכספיים שנגרמו לו וזאת בנוסף על הפיצוי בסך 66,240 ₪ שפסק לטובתו בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
