המחסור בטלנטים בעלי מיומנויות והתחרות עליהם, מציבים את הארגונים בפני דילמה לגבי נושא השכר.
לא תמיד יש לארגון תקציב כדי למלא את דרישות השכר של הטלנטים. הפתרון הוא להתפשר על אחוזי המשרה. להעסיקם במשרה חלקית בשכר שהינו גבוה ביחס לחלקיות המשרה.
החלק השני של הפתרון הוא, לאפשר לטלנטים שעובדים בחצי משרה, לעבוד עבור חברה אחרת בחצי משרה כדי שיחד הם יוכלו להשיג משרה מלאה.
על פי דיני העבודה, עובד רשאי לעבוד אצל מעסיק אחר במקביל לעבודתו הנוכחית, בתנאי שקיים איזון ראוי בין זכות העובד לחופש העיסוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק, וכל עוד העובד לא הפר את חובת האמון ותום הלב כלפי מעסיקו. כלומר הכול נעשה בשקיפות.
המעסיק רשאי לקבוע בחוזה ההעסקה כי העובד נדרש לקבל היתר, כאשר הוא מעוניין לעבוד בחצי משרה עבור מקום עבודה אחר, ובמקרה כזה עליו לקבל את ההיתר לפני שמתחיל לעבוד במקום הנוסף.
יש להדגיש, כי החלטה של המעסיק לאסור על עובד לעבוד עבור מעסיק נוסף, תהיה תקפה רק אם התקבלה בתום לב, תוך עריכת איזון ראוי בין חופש העיסוק של העובד והאינטרסים של המעסיק, אחרת בית הדין עשוי לבטלה.
נשאלת השאלה, מה קורה כאשר המעסיק הנוסף הוא מתחרה. את התשובה לשאלה זו נתן בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין, בעקבות ערעור של שני עובדים, על פיטוריהם בשל עבודה בחצי משרה עבור מעסיק אחר.
פרטי המקרה: שני עובדים שהועסקו אצל מעסיק מסויים בחצי משרה, הודיעו למעסיק על כוונתם להיענות להצעה של מעסיק מתחרה ולעבוד גם עבורו בחצי משרה.
לאור זאת פיטר המעסיק המקורי את השניים, בטענה כי העסקתם על ידי המתחרה מהווה ניגוד עניינים.
העובדים שפוטרו הגישו תביעה לבית הדין האזורי בבקשה לסעד זמני להחזרתם לעבודה, אבל תביעתם נדחתה והם ערערו לבית הדין הארצי לעבודה.
בית הדין הארצי לעבודה פסק, כי חופש העיסוק של המערערים נפגע, באופן הגובר על החשש מפני פגיעה באינטרסים של המעסיק הראשון בכל הנוגע למוניטין ומניעת תחרות.
בית הדין הארצי לעבודה ציין, כי למעסיק המקורי יש אמנם אינטרס לגיטימי למנוע פגיעה במוניטין שלו בייחודו ובבידולו, כל עוד פגיעה כזו נובעת מהעסקת עובד בשני המקומות המתחרים.
עם זאת, פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי מניעת המערערים מלעבוד עבור המתחרה פגעה בחופש העיסוק שלהם.
בעקבות ההגבלה הגורפת והמהותית שהטיל המעסיק המקורי על חופש העיסוק של המערערים בעבודתם הסדירה בהיקף של חצי משרה בלבד, נמנעה מהם השתכרות מלאה וראויה בתחום מומחיותם, ובה בעת גם לא ניתנה להם תמורה מיוחדת עבור התחייבותם להגבלת עיסוק.
המעסיק המקורי לא הוכיח כי יש לו אינטרסים לגיטימיים כמעסיק, המצדיקים הגבלת מימוש חופש העיסוק של המערערים.
לדברי בית הדין הארצי לעבודה, חובות האמון ותום הלב של המערערים כלפי המעסיק המקורי לא הופרו, ולא הוכחה פגיעה בפועל באינטרס לגיטימי של אותו מעסיק.
בשורה התחתונה פסק בית הדין הארצי לעבודה כי באיזון בין חופש העיסוק של המערערים לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק למוניטין, לשמה ולמניעת תחרות, גוברת זכות המערערים לחופש העיסוק. לאור כל זאת, פיטורי המערערים הם שלא כדין.
בית הדין הארצי לעבודה חייב את המעסיק לשלם למערערים פיצוי כספי כחלף אכיפה בגין פיטורין שלא כדין, בהשלמה להיקף כולל של משרה מלאה כפי שהיו יכולים להשתכר לפני פיטוריהם, בתוספת זכויות נלוות, למשך 12 חודשים ממועד הפיטורים ואילך.
