חופש העיסוק
מעסיקים רבים מנסים למנוע את מעברם של העובדים שלהם אל חברות מתחרות ו/או למנוע מעובד להתחרות בהם באופן ישיר על ידי פתיחת חברה עצמאית מתחרה. אשר על כן, הם (המעסיקים) מכניסים סעיפי אי תחרות לתוך הסכמי העבודה ושם הם מגדירים במפורש כי עם עזיבתו את החברה, אסור יהיה לעובד לעסוק בתחום באופן ישיר, לעבוד אצל חברה מתחרה, לפתוח עסק בתחום וכיו"ב (וכל זאת תוך התייחסות לשנה עד שנתיים מיום עזיבת העובד את החברה).
מחברות פיננסיות, חברות תעופה, חברות תקשורת ועד למנהלי קבוצות תיאטרון רחוב, כל גוף שמעסיק עובדים בכל רמת השכלה ובכל תחום מקצועי שהוא, מבקש להבטיח כי הטאלנטים שלו שהוא בחר, הכשיר וטיפח, ישארו אצלו ולא יהוו לו תחרות בבוא היום.
אז מדוע חרף סעיפי אי התחרות בהסכמים אישיים וקיבוציים, ממשיכים העובדים שלכם לעבור ישירות אל הארגונים המתחרים ו/או לפתוח חברה מתחרה בתחום לאחר שהם השתפשפו במקצוע (או אפילו למדו את המקצוע) על חשבונכם? איך זה שהם רשאים לקחת את הידע המקצועי, הכישורים והקשרים שהם רכשו אצלכם ולעבור לצד המתחרה?
התשובה היא חוק יסוד חופש העיסוק שנחקק ב-1992. חוק זה נועד לעגן את רוח דברי מגילת העצמאות בכל הנוגע לחירותו של האדם העובד. מטרת החוק הינה להגדיר את זכותו היסודית של האדם להתפרנס בכבוד בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד שיבחר. מפאת חשיבותו, הכנסת ראתה לנכון לשריין את חוק יסוד חופש העיסוק כך שניתן יהיה לשנותו רק ברוב מיוחד של 61 חברי כנסת.
עורך הדין עודד ערמוני העוסק בדיני עבודה כתב במאמר מקצועי בנושא חוק יסוד חופש העיסוק: "אין מנהל או איש משאבי אנוש שלא נתקל בשאלה איך מונעים מעבר של עובד למתחרה. מניסיוני ישנן שתי גישות נפוצות בשוק העבודה – האחת של אלו שחיים בעולם של אתמול. 'תרשום בהסכם העבודה 12 חודשי אי תחרות" הם אומרים לי. 'אתה יודע מה, עדיף שתרשום 24 חודשים' הם מוסיפים כשאני מסתכל עליהם מופתע. הגישה השנייה נפתחת בדרך כלל בהתנצלות 'אני יודע שאין לסעיף כזה שום משמעות ושיש חופש עיסוק'. שמעתי לא פעם ממנהלים שביקשו ממני להוסיף להסכם העבודה של העובד סעיף בעניין אי-תחרות רק בשביל להפחיד ולהרתיע."
מעסיקים רבים עדיין ממשיכים להאמין בחוק החוזים קרי שאם אדם מבוגר חתם על הסכם מרצונו, תוך כדי הבנה ברורה את סעיפיו, הוא יהיה מחויב לעמוד בהתחייבותו ובית המשפט יחייב אותו לעשות כך. אולם בסוגיית חוק החוזים מול חוק יסוד חופש העיסוק – בתי הדין לענייני עבודה יתנו עדיפות עליונה לחוק יסוד חופש העיסוק.
עורך הדין לענייני עבודה שי בן-נתן אמר בריאיון למערכת HRus "מעסיקים רוצים למנוע מהעובדים שלהם, בעיקר אלו הנמצאים בעמדות מפתח והחשופים למידע רב ערך על מקום עבודתם, להתחרות בהם עם סיום עבודתם אצלם (בין אם במסגרת מתחרים או במסגרת עצמאית), בין שהתפטרו מרצונם ובין שפוטרו מסיבות אלו ואחרות. זה לגיטימי ואף מתבקש לאור הסודות המסחריים הרבים אליהם הם נחשפים במהלך עבודתם, ולכן אחוז גבוה מאוד מחוזי העבודה האישיים כוללים כיום סעיף של אי תחרות (התניית אי תחרות). יחד עם זאת מעט מאוד מנהלים מודעים לקושי העצום לאכוף סעיף זה בבתי הדין לעבודה, אשר נוטים באופן מובהק לדחות את בקשות המעסיקים להגביל את עיסוקם של העובדים כשהם רואים מנגד את טובת העובד וזכותו לפרנסה, כפי שהוא מנוסח בחוק ייסוד חופש העיסוק."
דוגמה למעמדו של חוק יסוד חופש העיסוק בעיני המחוקק בבית הדין לעבודה ניתן למצוא בפסקי דין רבים שניתנו במהלך שני העשורים האחרונים. כך לדוגמה ניתן להציג את פסק דין צ'ק פוינט (שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה) ובו נקבע כי סעיף הגבלת העבודה / אי התחרות לא יתקבל בכל מקרה אלא אם כן הצליח המעסיק להוכיח כי פגיעה בחופש העיסוק נחוצה לשם הגנה על אינטרס החברה (כמו פגיעה בסוד מסחרי). הגנת העסק מפני תחרות בלבד איננה מהווה אינטרס לגיטימי.
בית הדין הארצי לעבודה פסק שכדי שהמעסיק יוכל לפעול בניגוד לסעיפי חוק יסוד חופש העיסוק עליו (על המעסיק) להוכיח כי:
- המעסיק נפגע או עלול להיפגע מחשיפת סוד מסחרי / פטנט.
- העובד זכה בהכשרה מקצועית מיוחדת והפסיק את עבודתו לפני שהחזיר את ההשקעה הכרוחה ישירות בהכשרתו.
- העובד קיבל 'תמורה מיוחדת' (כמידי חודש או כמידי שנה) בתמורה להסכמתו להגביל את עיסוקו בעתיד.
- על המעסיק לפעול כי להגן על אינטרס העסק מפני חוסר תום לב מקצועי קיצוני של העובד.
כנס דיני עבודה – ב-31.7. בואו להעשיר ולהעמיק את הידע שלכם. לחצו כאן לפרטים נוספים
