חוקר בתחום הפיזיקה חבר למשקיע לצורך הקמת חברה. עם הקמתה, פעל החוקר תחת שני כובעים, האחד כבעל מניות והשני כעובד חברה. הוא נהג להגיע למשרדי החברה ולעבוד על פיתוח התכנה לצד שאר עובדי החברה. בעתיד, החליט החוקר לעזוב את החברה הן בעקבות קשיים פיננסיים אליהם נקלעה החברה והן בעקבות מחלוקות עם המשקיע (גם הוא בעל מניות בחברה). עם עזיבתו את החברה, לאחר הגשת מכתב התפטרות, הגיש החוקר תביעת הפרשי שכר כנגד המעסיק, בעוד המשקיע מצדו טען שלא התקיימו יחסי עובד מעביד. החוקר עתר לבית הדין לעבודה לצורך הכרעה בסוגיה.
יש לציין כי בין החוקר לבין המשקיע לא נחתם הסכם עבודה אלא חוזה התקשרות לצורך הקמת חברה. אולם מרגע שהוקמה החברה ומונה לה מנכ"ל, החוקר קיבל חדר עבודה במשרדי החברה והוא עבד במשרד על פיתוח התוכנה כשהוא משתכר 20,000 ₪ בחודש. בנוסף, הופרשו עבורו זכויות סוציאליות לרבות ביטוח פנסיה וקרן מנהלים. החוקר אף קיבל לידיו תלושי שכר, כעובד לכל דבר ועניין, כמידי חודש.
השאלה אשר נדונה בבית הדין לעבודה הייתה: האם התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לבין החברה, חרף העובדה שלא נחתם הסכם עבודה וחרף העובדה שהתובע הוא למעשה מייסד החברה ובעל המניות, באופן רשמי. בית הדין לעבודה פסק במקרה דנן כי אכן התקיימו יחסי עובד ואלו הנימוקים העיקריים: התובע קיבל שכר עבודה חודשי כנגד תלוש שכר וכן הופקדו לזכותו תנאים סוציאליים. יו"ר החברה העיד בבית הדין כי התובע היה גם בעלים וגם עובד חברה. במסגרת הדיון בבית המשפט, גם המשקיע הודה שהתובע שימש כעובד חברה. בהסכם המייסדים בין החוקר למשקיע צוין במפורש כי ייערך וייחתם חוזה עבודה בין העובד לחברה בעתיד ואמנם זה לא נעשה – הרי שהייתה כוונה.
