פועל תברואה, העוסק מזה 20 שנה בפינוי אשפה ונפצע בעת שהפעיל טרקטור לפינוי אשפה, נפגע בגבו ובידו מהעומס שהצטבר עם השנים. לאחר שהחל לחוש כאבים ואף זעזועים, פנה לביטוח הלאומי כשהוא מצרף אישורים רפואיים לכך שנפצע במסגרת עבודתו.
המוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעה בגבו של המתלונן והפנה אותו לוועדה רפואית, לשם בדיקת הקשר הסיבתי בין הפגיעה ואופי העבודה. הנירולוגית שבדקה אותו מצאה כי קיים קשר סיבתי והמליצה על קביעת נכות בגין הפגיעה בידיו. אולם לאחר שהתקבלה חוות הדעת הרפואית, הבחינה הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי כי הנירולוגית הכירה בפגיעה בידיים בעוד הוועדה הרפואית הכירה רק בפגיעה בגבו. על כן, בחרה הוועדה להתעלם מהמלצת הנירולוגית וקבעה עבורו אחוזי נכות על הפגיעה בגב בלבד. המתלונן פנה שוב למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר בפגיעה בידיו כתוצאה מתאונת עבודה, זהה לזו שפגעה בגבו, אולם המוסד דחה את בקשתו.
העובד פנה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, שם נידון המקרה בפני השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציג הציבור יצחק לורנס. בפסיקה שניתנה ב-28 בנובמבר, זכה התובע להכרה תוך שביטוח לאומי חויב להרחיב את אחוזי הנכות שלו כך שיכללו את הפגיעה בידיים בנוסף לפגיעה בגב.
ביחס לטענת הביטוח הלאומי לפיה אין קשר סיבתי בין אופי עבודתו והעובדה שנפגע בגבו בעת ביצוע עבודתו, לבין הפגיעה בידיו – קבעה השופטת גילצר-כץ כי החלטת הביטוח הלאומי: "אינה מתקבלת על הדעת ויוצרת רושם שהתקבלה מבלי שהופעל כל שיקול דעת ומתוך שרירותיות גרידא."
השופטת אף התרעמה על כך שהמוסד לביטוח לאומי התעלם מעובדות כל כך מוצקות ורלוונטיות, ואילץ את העובד לעבור הליך משפט ארוך ומייגע ולבזבז את זמנם של השופטים העמוסים וכן על בזבוז כספי הציבור הנובע כמובן מפניה לערכאות.
