חייל משוחרר שהועסק בעבודה מועדפת (כעובד ייצור) בתעשייה הצבאית נויד לטורקיה, במסגרת פרויקט לשדרוג טנקים עבור הצבא הטורקי. עם חזרתו וסיום פרק הזמן הנדרש כדי לדרוש את מענק השחרור, פנה החייל המשחורר לביטוח לאומי, אך בקשתו למענק השחרור נדחתה.
ביטוח לאומי, אשר דחה על הסף את בקשתו למענק עבודה מועדפת, טען כי עבודה בתעשייה הצבאית איננה נכללת בשורת העבודות המועדפות ובפרט לא כאשר מדובר על עבודה בחו"ל. מנהל הפרויקט בו הועסק החייל המשוחרר, שלח למוסד לביטוח לאומי מכתב, בו הוא הסביר כי מדובר על עובד ייצור לכל דבר ועניין שנויד לטורקיה מתוקף צורכי החברה (שכן לא ניתן היה לנייד את הטנקים לצורך ביצוע עבודות השדרוג בארץ), אולם העבודה עצמה בוצעה לטובת המשק הישראלי. המכתב לא עשה רושם על ביטוח לאומי שלא שינה את עמדתו בנושא ועל כן נאלץ החייל המשוחרר, לפנות לבית הדין האזורי בעבודה בחיפה כנגד הביטוח הלאומי.
החייל טען בפני בית הדין לעבודה כי הוא זכאי למענק עבור עבודה מועדפת, מאחר והוא הועסק בעבודת ייצור לטובת המשק הישראלי במשך פרק הזמן המוגדר על פי החוק. על פי תביעתו, המקום הגיאוגרפי בו התבצעה העבודה איננו משנה את אופיה ואת עצם עמידתה בתנאים המזכים חייל משוחרר במענק שחרור.
שופטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, מיכל אריסון-חילו קיבלה את תביעת החייל המשוחרר ופסקה כי ביטוח לאומי מחויב להעניק לו מענק עבודה מועדפת וכי שלילת המענק ממנו מהווה אפליה חמורה על בסיס העובדה שהוא ביצע אותה או חלקים ממנה על אדמה זרה. השופטת אריסון-חילו פסקה כי: "הפניית חיילים משוחררים לעבודה במוקדים בעלי חשיבות למשק, כאשר אין חולק, כי עבודה שהייתה בה תרומה לשיפור היחסים בין ישראל לטורקיה, כפי שהעיד מנהל הפרויקט בו הועסק החייל, הינה בעלת חשיבות רבה ביותר למשק הישראלי."
