בפסיקה של בית הדין לעבודה לפני כשנתיים נקבע כי עובד שפוטר לאחר חמש שנות עבודה, ולא התיצב לשימוע בתירוצים שונים במשך זמן רב, ויתר בכך למעשה על זכות השימוע.
החברה ערכה לו שימוע שלא בפניו ושלחה אליו בדואר את פרוטוקול השימוע עם הסיבות לעריכת השימוע שלא בפניו. ואף על פי שבית הדין לעבודה דחה את תביעתו של העובד לפיצוי בגין אי עריכת שימוע, הוא פסק כי החברה תשלם לו פיצוי המסתכם בארבע משכורות משום שפוטר בעת ששהה בחופשת מחלה.
בית הדין לעבודה פסק כי מגיע לו לקבל סכום השווה לדמי מחלה עבור 73 ימי מחלה להם היה זכאי במועד פיטוריו.
במילים אחרות, אף שבית הדין לעבודה קבע כי העובד ויתר בהתנהגותו על הזכות לשימוע, הוא פסק כי נפל פגם משמעותי בהליך הפיטורים ושבגינו הוא זכאי לפיצוי: פיטוריו בעת חופשת מחלה.
בית הדין לעבודה הסביר, כי אם מעסיק יהיה רשאי לפטר עובד חולה בלי לאפשר לו לנצל ימי מחלה צבורים העומדים לזכותו, הרי שבכך מקופחת זכותו הקוגנטית של העובד לדמי מחלה.
בעבר פסק כבר בית הדין הארצי לעבודה כי מעסיק רשאי לפטר עובד ששוהה בתקופת אי כושר ומקבל דמי מחלה, אבל הוא לא רשאי לקבוע את מועד סיום יחסי העבודה לפני שהעובד מיצה את ימי המחלה בתשלום להם הוא זכאי מכוח דמי מחלה.
כלומר, לכל עובד יש זכות למצות עם סיום העסקתו בעת מחלה, את יתרת ימי המחלה להם הוא זכאי, עד למכסה מקסימלית של 90 ימים.
במועד שנקבע לסיום העסקתו של עובד ספציפי זה, עדיין עמדו לזכותו 73 ימי מחלה צבורים מכוח חוק דמי מחלה. כלומר, העובד פוטר בטרם מוצו כל ימי מחלה שנצברו לזכותו.
בעת קביעת גובה הפיצוי בשל הפיטורים שלא כדין (בעת מחלה), לקח בית הדין לעבודה בחשבון את תקופת עבודתו של העובד בחברה. ולכן פסק כי החברה תשלם לו פיצוי בגובה של ארבע משכורות המסתכם בכ-30 אלף שקלים.
בנוסף, החברה היתה אמורה לפצות את העובד בסכום השווה לדמי מחלה, עבור 73 ימי מחלה להם היה זכאי במועד פיטוריו, בסכום של כ-20 אלף שקלים.
אלא שהעובד דרש במסגרת כתב התביעה רק פיצוי של 15 אלף שקלים עבור רכיב זה, ולכן ידיו של בית הדין היו כבולות מלפסוק לו פיצוי גבוה יותר. עם זאת, פסק בית הדין לעבודה כי החברה תשלם לעובד הוצאות משפט בסכום של 7,500 שקלים שהינו סכום גבוה יחסית.
