ביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע קיבל לפני מספר ימים את תביעתם של שלושה עובדים נגד מפעל בו הועסקו, בדרישה לקבל תגמול גם עבור הפסקות הקפה שלקחו מדי יום במהלך שגרת העבודה.
העובדים טענו כי הם זכאים להפרשי שכר הנובעים מכך שהחברה חישבה את שעות עבודתם כ-9 שעות עבודה בלבד, וניכתה שלא כדין את השכר להם הם זכאים עבור ההפסקות – האחת בת 40 דקות שדווחה כ"הפסקה מרוכזת", ושתי הפסקות נוספות בנות 10 דקות, שהוגדרו כ"הפסקות התרעננות" – בסך הכל שעת הפסקה ביום שנוכתה משכרם.
ניכוי שעת ההפסקה משכרם, טענו העובדים, נעשה בניגוד לדין שכן בזמן ההפסקה בת 40 הדקות הם היו מצויים בשטח המפעל, עמדו לרשות החברה ולא היו משוחררים מחובותיהם כלפיה, ומעת לעת אף נקראו בזמן ההפסקה לביצוע עבודה, כך שבפועל היו זמינים ומוכנים לענות לכל בעיה שתתעורר.
באשר להפסקות ההתרעננות, טענו העובדים כי לא הוגדר כל זמן ספציפי להפסקות אלו, ומדובר בחלק משעות העבודה במהלכן היו נתונים לרשות החברה. בדוחות הנוכחות לא הודפסו יציאה וחזרה מן ההפסקה, ועל כן טענו שהחברה לא הוכיחה שהם לא עמדו לרשותה בזמן ההפסקה. זאת, נוסף לטענתם שאין כל הסכם בכתב לפיו רשאית היתה החברה לקזז את זמני ההפסקות.
החברה טענה מנגד כי בהסכמי השכר ובהודעה לעובד צוין כי קיימת הפסקה בת שעה, וכל המפעל עבד באופן זה. לטענתה העובדים היו רשאים בעת ההפסקות לעשות ככל העולה על רוחם, לרבות יציאה מהמפעל, וגם אם לעיתים נדירות נדרשו לבצע משימה בעת ההפסקה – יצאו לאחר מכן להפסקה. גם בנוגע להפסקות בנות העשר דקות, טענה החברה שהעובדים היו רשאים לעשות במהלכן כרצונם.
בחינה בהתאם לנסיבות
ביה"ד ציין כי חוק שעות עבודה ומנוחה קובע ש"רשאי העובד לצאת מהמקום בו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה". המבחן שנקבע בפסיקה לעניין זה נגזר מתפקידו של העובד, ממקום עבודתו, מחובת נוכחות במקום העבודה, ממיקום המפעל, האם העובד רשאי לצאת מהמפעל, האם העובד ישן במקום העבודה כעניין שבשגרה, ועוד. בהפסקה של חצי שעה שבמהלכה רגילים העובדים לאכול ארוחה במזנון המפעל, הימצאותו של העובד במפעל היא סבירה, ואין בכך בלבד כדי לקבוע אם מדובר בזמן הפסקה.
ביה"ד פסק שההפסקה בת ה-40 דקות אינה בגדר "שעות עבודה", ולכן הם אינם זכאים בגינה לשכר. העובדים לא הוכיחו שאכן במשך ההפסקה המרוכזת הם עמדו לרשות המפעל ולא היו משוחררים מחובותיהם כלפי החברה, שכן בהפסקה זו שהו בחדר האוכל ולא ליד מכונות המפעל.
עם זאת, באשר להפסקות בנות ה-10 דקות אשר ניתנו לעובדים פעמיים ביום, הודתה החברה בעדותה בבית הדין כי הפסקות אלה לא היו מוגדרות ומרוכזות, שהעובדים לא דיווחו על הפסקות אלה ולא היה פיקוח לגביהן. מנהלת כוח האדם בחברה העידה שהפסקות אלה נועדו לשתיית קפה, ואילו העובדים העידו ששתו את הקפה ליד מכונות הייצור. ביה"ד לא שוכנע שיש בהפסקות אלה כדי לאפשר לעובדים להיות משוחררים מחובותיהם כלפי המפעל, או שהיו רשאים לצאת מתחום המפעל במשך דקות ספורות אלה. כך נפסק כי מדובר בהפסקות המוגדרות כשעות עבודה, ומזכות את העובדים בתגמול עבורן. מאחר שמדובר בזמן עבודה שהנו לאחר 9 שעות עבודה רגילות, חייב ביה"ד את החברה בתשלום בשיעור של 125% עבור 20 דקות אלה לכל יום.
עיגול שעות
טענה נוספת שהעלו העובדים היא שהחברה "עיגלה" את זמני עבודתם. בפועל הגיעו לעבודתם בשעה 6:45 על מנת ללבוש את בגדי העבודה אשר אוחסנו במפעל ולהתארגן ליום העבודה על פי נהלי החברה, אשר חישבה את תחילת יום עבודתם רק מהשעה 7:00. לטענת החברה, מעולם לא דרשה מהעובדים להגיע רבע שעה לפני תחילת העבודה על מנת להתארגן. מדובר לטענתה בזמן בו העובדים לא עמדו לרשות העבודה, וכך גם קובע תקנון העבודה הכללי בתעשייה, ומכאן שאינה מחויבת בתשלום עבור זמן זה.
ביה"ד קיבל את טענות החברה, כיוון שהעובדים לא הוכיחו שאכן החלו לעבוד כל יום בשעה 6:45, ואף הציגו גרסאות סותרות בעניין. העובדים לא העלו טענה דומה בנוגע לסיום יום העבודה, ולכן ביה"ד לא דן בכך. "זמן שהותו של עובד בשטח המפעל אינו בהכרח הזמן בו הוא עומד לרשות העבודה ועל כן אינו בהכרח שעות עבודה", ציין בית הדין. "לפיכך, גם אם הקדימו התובעים והגיעו מספר דקות לפני שעת תחילת המשמרת ושהו במקום העבודה, הרי שבזמן זה לא עמדו לרשות העבודה, על פי עדותם שלהם, ולפיכך אין הם זכאים לשכר בגין זמן זה".
[סע"ש 47756-02-13 זמסקי נ' תבניות כל]
