בכל פעם שמעסיק מפטר עובד שעובד עבורו יותר משנה, עליו לשלם פיצוי פיטורים, למעט כאשר מתקיימות סיבות ספציפיות שבגינן ניתן לפטור את המעסיק מתשלום פיצויים. גובה הפיצוי הוא שכר של חודש אחד עבור כל שנת עבודה אצל אותו מעסיק.
עד כמה מחמיר החוק בנושא פיצויים ובנושא חוקי העבודה ועמידה בכל אחד מהם, ניתן ללמוד ממקרה בו נהג של חברת הסעות הטריד נוסעת, הואשם על ידה בהטרדה מינית, פוטר מעבודתו בשל תלונה זו ולמרות כל זאת קבע בית הדין כי על המעסיק לשלם לו פיצויים.
התקלה המהותית מבחינת המעסיק היא שבמכתב הפיטורים לא הוזכרה התלונה ונכתב רק שהוא פוטר בגלל צמצומים. בנוסף, הנהג לא זומן לבירור, לא נערך לו שימוע כדין, והוא לא קיבל כל הסבר לסיבה שבגללה הוא לא קיבל פיצויי פיטורים.
הנהג הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים כנגד חברת ההסעות שבה עבד במשך יותר משמונה שנים. החברה הגישה את כתב ההגנה שלה יותר משנה לאחר שהוגש כתב התביעה.
בנוסף, הגישה חברת ההסעות תביעה כנגד הנהג שפוטר בטענה שהוא לא החזיר הלוואות שלקח מהחברה ואף פגע במוניטין שלה והסב לה נזק כלכלי בשל פגיעה בכלי הרכב שלה.
החברה טענה, כי הוא השתמש בכלי הרכב שלה לשימושיו הפרטיים למרות שהובהר לו בתחילת העבודה, כי עליו לנהוג ברכבי החברה אך ורק לצורכי עבודתו בה.
הנטל הרובץ על המעסיק הוא להוכיח, כי שלל את פיצויי הפיטורים מהעובד שפוטר מסיבה מוצדקת. מידת ההוכחה הנדרשת היא נמוכה מרמת ההוכחה הדרושה במשפט פלילי, אבל היא גבוהה מרמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי רגיל.
הנושא נבחן על פי נסיבות המקרה, הראיות שמובאות בפני בית המשפט, מעמדו של העובד במקום העבודה, האם ביצע את הפעולה שבגינה פוטר יותר מפעם אחת, ועוד. במקרה הנוכחי קבע בית הדין כי החברה לא עמדה בנטל ההוכחה האמור.
אמנם, כנגד העובד היו האשמות קשות וחמורות, אבל מדובר באדם שעבד בחברה זמן רב. מכיוון שכך, קבע פסק הדין, כי על החברה להוכיח את הטענות נגדו ברמה שהינה מוגברת מרמת ההוכחה הרגילה במשפט אזרחי.
לא רק שהחברה לא עמדה בכך, היא גם לא קיימה לעובד שימוע שהוא הליך המתחייב מיחסי עובד מעסיק, כחלק מכללי הצדק הטבעי.
על החברה היה לשטוח בפניו את כל הטענות כלפיו (במיוחד לאור חומרתן הרבה) ולאפשר לו להשמיע את תגובתו. יתרה מכך, על החברה היה לבדוק את הטענות כלפי העובד ולא לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים.
בית הדין לעבודה שדן בסוגייה האם לשלול פיצויי פיטורים מעובד נדרש לבחון את המעשים בגינם פוטר העובד, את הנזק שגרם למעסיק, את הישנות המקרים, את משך העסקת העובד, את מעמדו ואת האמון שניתן בו, את האופן בו עבד לאורך השנים, את עוצמת פגיעת הפיטורים בו, נסיבותיו האישיות של העובד ועוד.
במקרה הנוכחי, העובד עבד שנים רבות ובמקרה כזה על החברה היה לברר את העניין או לכל הפחות להזהיר את העובד, בפרט לאור העובדה שהחברה לא ביררה את הטענות נגדו. לכן נקבע, כי העובד זכאי היה לפיצויי פיטורים בהם ייכללו שכר היסוד, תוספת ותק, תוספת יוקר ותוספת משפחה.
מסקנה: בית הדין לעבודה בוחן את מכלול הגורמים בעת החלטתו בשאלה האם לשלול פיצויי פיטורים מעובד, ולרוב ידרוש מהמעסיק שפיטר את העובד רמת הוכחה גבוהה יותר מזו הננקטת במשפט אזרחי רגיל, כדי להשתכנע שיש הצדקה לשלילת פיצויי הפיטורים.
