בית הדין הארצי לעבודה דחה ערעורים של שתי חברות השייכות לאותו מעסיק, וערעור שכנגד, על פסק דין של בית הדין האיזורי לעבודה, במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת העובד.
על פי פסיקת בית הדין האיזורי, שתי החברות שהעסיקו את העובד חוייבו בתשלום בגין רכיבי שכר פיקטיביים ופיצויים.
העובד שתבע את שתי החברות בהן עבד, ושתביעתו התקבלה באופן חלקי, עבד כנהג רכב כבד (בשתי החברות), במהלך שלוש תקופות, כאשר הממונה עליו היה הבעלים של החברות.
שתי החברות בהן עבד העובד והבעלים שלהן הגישו ערעור על פסיקת בית הדין האיזורי בעניין העובד.
בכתבה: ביה"ד: הגמול ששולם עבור שעות נוספות אינו אותנטי תואר פסק דינו של בית הדין הארצי לגבי סוגיית השעות הנוספות הפיקטיביות שהן למעשה חלק מהשכר.
בד בבד תבע העובד פיצויים על בסיס שכר קובע בסכום גדול יותר, שכולל את אותן שעות נוספות פיקטיביות.
בית הדין האיזורי לעבודה ערך ממוצע של שכר העובד ב-12 החודשים האחרונים להעסקתו.
לדברי בית הדין הארצי, מאחר שנדחה הערעור על מה שנקבע בבית הדין האיזורי בנושא התוספות הפיקטיביות לשכר (כלומר, גם בית הדין הארצי רואה בהן תוספות פיקטיביות לשכר היסוד ולכן מכיר בשכר יסוד גבוה יותר), הרי שגם דין הערעור על הטענה לגבי הפרשי פיצויי הפיטורים להידחות.
אשר לפיצול תקופות העסקתו של העובד בשתי החברות השייכות לאותו מעסיק: ברירת המחדל לפיצויי פיטורים היא כי שכרו של העובד מחושב על בסיס השכר האחרון.
במהלך תקופת העבודה, מטבע הדברים יש עלייה בשכרו של העובד, וככלל אין מקום לפצל את חישוב פיצויי הפיטורים בהתאם לשינויים במשכורת.
רק במקרה שבו, במהלך תקופת העסקת העובד חל שינוי מהותי במתכונת העסקתו של העובד או שינוי בלתי רגיל בשכר, מחושבים פיצויי הפיטורים שלא על בסיס השכר האחרון עבור כל תקופת העבודה.
במקרה הנוכחי, לא חל שינוי משמעותי במתכונת עבודתו של העובד, והוא הועסק לאורך כל השנים באותה משרה בהיקף שעות קבוע.
מדובר בעלייה קבועה ומתונה בשכר, הנובעת מהוותק של העובד, ואין מדובר בשינוי בלתי רגיל בשכר. לכן אין מקום לפצל את חישוב הפיצויים.
לגבי החופשות: ברגע שהוחלט כי אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האיזורי לעבודה בנושא השכר הקובע, לא נמצא מקום להתערב גם באופן חישוב ערך החופשה.
ביחס לימי המחלה, כל טענות החברה נדחו משום שימי המחלה מגובים באישורים שהעובד הציג והוגשו בבית הדין האיזורי לעבודה.
טענות המעסיק בנושא אותנטיות התוספות לשכר נדחו, ולכן אין מקום להתערב בקביעה בנושא פיצוי מכוח חוק הגנת השכר.
בנוגע לטענות לגבי הפיצוי מכוח חוק הודעה לעובד, ביחס לתקופת העסקתו השלישית של העובד קבע בית הדין הארצי, כי החתמת עובד על הסכם עבודה בדיעבד, ולא בתוך 30 ימים ממועד תחילת העבודה בחברה, אינה מבטלת את הפגם שבאי מסירת הודעה לעובד במועד הקבוע בחוק הודעה לעובד.
לכן פסק בית הדין הארצי, כי אין להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האיזורי לעבודה, על עצם החיוב בפיצוי ושיעורו. כל הטענות בנוגע לפיצוי בגין פגמים בהליך הפיטורים, נדחו.
אשר לתביעה נגד בעלי החברות פסק בית הדין הארצי, כי מאחר שהתביעה נגד הבעלים נדחתה על ידי בית הדין האיזורי, לא היה מקום לחייבו בהוצאות ויש לבטל את החיוב. כלומר בעל החברות אינו צריך לשלם הוצאות משפט לעובד.
במקביל פסק בית הדין כי גם העובד אינו צריך לשלם הוצאות משפט לבעל החברות, משום שהתביעה נגדו לא דרשה ממנו הוצאות מיוחדות, ולכן אין מקום לחייב את העובד בהוצאותיו.
