עובדת שבמשך ארבע שנים נסעה למקום העבודה בהסעה התפטרה בגלל הרעת תנאים לאחר שהנהלת החברה הודיעה על ביטול ההסעות ודרשה מהעובדים להגיע בתחבורה ציבורית.
בית הדין לעבודה פסק כי העובדת תקבל פיצויים בסכום של כ-23 אלף שקלים ובנוסף חייב את המעסיק בתשלום הוצאות משפט בסכום של 1,500 שקלים.
העובדת, שכאמור תבעה בגין הרעת תנאים מוחשית, ביקשה מבית הדין לעבודה שיפסוק כי מגיע לה לקבל פיצויים מלאים, שכן התפטרות בעקבות הרעת תנאים מוחשית הינה התפטרות בדין מפוטר.
התובעת עבדה בחברה במשך תשע וחצי שנים, במהלכן היא הועסקה חמישה ימים בשבוע בשעות הערב – מחמש אחרי הצהריים עד לשעה עשר בלילה.
בתחילת עבודתה היא הועסקה במשרד שהיה ממוקם בעיר מגוריה, אלא שחמש שנים לאחר מכן הועברו משרדי החברה לעיר אחרת.
באותה עת סיפקה החברה לעובדים שירותי הסעות. כלומר במשך ארבע שנים הגיעה העובדת לעבודה בהסעה מטעם מקום העבודה.
בסופן של אותן ארבע שנים הודיעה הנהלת החברה לעובדים כי היא מבטלת את ההסעות וכי עליהם להגיע בכוחות עצמם בתחבורה ציבורית.
לעובדת שתבעה היה קושי ספציפי להגיע למקום העבודה בתחבורה ציבורית ולכן היא שלחה מכתב למשרדי החברה בו היא ביקשה להתפטר ולקבל את פיצויי הפיטורים המלאים המגיעים לה שכן מדובר בהתפטרות בשל הרעת תנאים.
באותו מכתב כתבה העובדת כי היא מודיעה לחברה על התפטרותה שבועיים מראש וכי לא תגיע עוד לעבודה.
בתגובה, שלחה הנהלת החברה לעובדת מכתב בו דרשה ממנה לחזור לעבודה והציעה לה שתי אפשרויות פשרה: אופציה אחת היא להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית תוך החזר כספי מלא לכרטיס חופשי חודשי, ואופציה השנייה היתה לעבוד מהבית, בלי שתצטרך להגיע למשרד.
במכתב תשובה ששלחה העובדת היא סירבה לשתי האפציות בטענה שאינה יכולה להגיע בתחבורה ציבורית משום שאין קו אוטובוס ישיר שמגיע למשרד. לגבי האופציה של עבודה מהבית כתבה העובדת כי אינה יכולה לעבוד מהבית משום שיש לה שני ילדים קטנים.
החברה המעסיקה לא הסכימה לפצות את העובדת. במכתב נוסף ששלחה אליה נכתב כי היא חוזרת על בקשתה שהעובדת תשוב לעבודה מיידית תוך אזכור נוסף של האפשרויות שהוצעו לה במכתב הקודם.
ואולם העובדתלא חזרה לעבודה. לאחר סירובו של המעסיק לשלם לה פיצויי פיטורים כבקשתה, היא פנתה לבית הדין לעבודה והגישה תביעה לפיצויים בגין הרעת תנאים.
החברה מצידה טענה בבית הדין כי העובדת אינה זכאית התובעת לפיצויי פיטורים משום שהתפטרה מרצונה החופשי. עוד טענה החברה, כי לא מדובר בהרעת תנאים משום שלעובדת הוצעו חלופות מתאימות וראויות.
בנוסף טענה החברה כי למעשה היא (החברה) אולצה לבטל את ההסעה על ידי העובדות עצמן, לרבות העובדת שתבעה, משום שהן סירבו להוסיף תחנת עצירה נוספת במסלול נסיעתן.
בית הדין לעבודה קיבל את טענותיה של העובדת במלואן. ראשית, פסק בית הדין לעבודה כי העובדת הצליחה להוכיח שמדובר בהרעת תנאים מוחשית, וכי היא אולצה להפסיק עבודתה בשל שינוי התנאים על ידי המעסיק.
בנוסף קבע בית הדין לעבודה כי העובדת הציגה גרסה מהימנה ועקבית. היא טענה שלאחר שבמשך ארבע שנים במהלכן נסעה כחצי שעה לעבודה באמצעות הסעה בקו ישיר וכמעט ללא עצירות, המעבר לתחבורה ציבורית אילץ אותה להגיע בשני אוטובוסים, בנסיעה שאורכת כשעה וחצי לכל כיוון.
זאת ועוד, אילו רצתה העובדת לנסוע באוטובוס בחזרה הביתה, היה עליה לצאת כרבע שעה מוקדם יותר מהעבודה, או להמתין כ-45 דקות לאחר סיום העבודה.
עוד קבע בית הדין לעבודה כי מצב בו העובדת תאלץ להיעדר מביתה כשבע שעות, כאשר המשמרת שלה אורכת כחמש שעות הוא מצב לא סביר ולא הגיוני עבורה.
כאמור, לאור כל זאת פסק בית הדין לעבודה כי העובדת תקבל פיצויים בסכום של 22,971 שקלים ובנוסף חייב את המעסיק בתשלום הוצאות משפט בסכום של 1,500 שקלים.
