הבוררות היא דרך ליישב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. דיונים בבתי המשפט עלולים להתמשך פרקי זמן ארוכים, לעיתים שנים רבות בהתחשב בעומס המוטל על בתי המשפט בישראל, ואילו הבורר יכול להכריע בסוגיה שלפניו כעבור שבועות או חודשים ספורים בלבד.
יתרון אחר במוסד הבוררות הוא העדר הצורך לפרסם בגלוי את הכרעת הבורר, כמו גם את הנימוקים שהביאו אותו להכריע בסכסוך, זאת כאשר פסקי דין של בית המשפט הם תמיד גלויים לעין הציבור. העדר הצורך בפרסום ההכרעה או הנימוקים מקנה יתרון לצדדים או לאחד מהם, החושש כי פסק דין גלוי עשוי להיות תקדימי או לפגוע בשמו הטוב או במוניטין החברה שהוא עומד בראשה.
מנגד, מוסד הבוררות הוא יקר יותר מאשר התדיינות בבתי המשפט, שם העלות הינה תשלום האגרה ולעיתים תשלום שכר הטרחה לעורך הדין של הצד שמנגד.
חסרון נוסף של מוסד הבוררות הוא העדר היכולת לערער על הכרעת הבורר, אלא במקרים נדירים בלבד. אף אם הסכימו הצדדים מראש על אפשרות ערעור, היא ניתנת לעיתים רחוקות. זאת כאשר על החלטות של ערכאות נמוכות של בתי המשפט ניתן כידוע לערער בפני ערכאה גבוה יותר.
בשל העומס על בתי המשפט מעודדת המערכת המשפטית סיום סכסוכים באמצעות בורר. בית המשפט אף רשאי על פי החוק להעביר תיק לבוררות. החוק גם מפרט באילו מקרים לא ניתן לפנות לבוררות ובכלל זה, מעמד אישי ומשמורת קטינים, פירוקי חברה ושותפות, מעמד דייר מוגן ונושאים אחרים. במקרה של ספק, יפנה הבורר לבית המשפט שיקבע את סמכויותיו, שאלמלא כן יכול אחד הצדדים לערער על הכרעת הבורר בטענה כי פעל בחוסר סמכות.
על הבורר עצמו להיות אובייקטיבי ולפעול ללא משוא פנים. הוא אינו כבול לדיני הראיות המקובלים במערכת המשפטית עצמה והצדדים הניצים עשויים להחליט מראש על מערכת כללים גמישה יותר –הכול לפי העניין.
הבורר עצמו יכול להיות כל אדם, אם כי מקובל לפנות לבורר בעל ידע מקצועי בתחום בו הוא אמור להכריע. אפשרות נוספת היא לקבוע מראש כי במקרה של סכסוך, ימנה גוף מקצועי כלשהו כבורר.
