בית הדין האיזורי לעבודה פסק לאחרונה כי עובדת הוציאה את דיבתו של מעסיקה בשלוש הזדמנויות, וכי – לדברי בית הדין – "לנתבעת עומדת אך הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע בגין הגשת תלונות למשטרה כרשות מוסמכת".
לאור זאת, חייב בית הדין לעבודה את העובדת לפצות את המעסיק בגין נזק לא ממוני בסכום של 35 אלף שקלים.
העובדת הועסקה בחברה בתפקיד מנהלת מכירות. התביעה מבוססת על טענת התובע (המעסיק), לפיה העובדת הוציאה את דיבתו לרעה כאשר טענה כי הטריד אותה מינית במהלך עבודתה בחברה.
טענה זו הועלתה במסגרת מכתב ששלחה באת-כוחה של העובדת. כמו כן, טוען המעסיק כי העובדת עוולה כלפיו בשתי דרכים נוספות: האחת, כאשר הגישה תלונה בעניין זה למשטרת ישראל, והשנייה, כאשר סיפרה על ההטרדה המינית, המוכחשת לטעמו, לעובד של החברה.
בית הדין האזורי לעבודה קיבל את התביעה בחלקה. תחילה עמד בית הדין על התשתית הנורמטיבית ביחס לתביעות בגין הטרדה מינית ועל התשתית הנורמטיבית ביחס לתביעות בגין לשון הרע ועל הפסיקה הנוגעת לכך.
בית הדין לעבודה דן בכל טענותיה העובדתיות של העובדת בסוגיית ההטרדה המינית, ודחה אותן. לאור זאת, קבע בית הדין כי נשמט לחלוטין הבסיס לטענותיה כנגד המעסיק.
מכאן הסיק בית הדין לעבודה כי האמירה לפיה המעסיק הטריד מינית את העובדת אינה נכונה ולכן לזכות העובדת לא עומדת הגנת אמת דיברתי.
בית הדין לעבודה קבע, כי העובדת הוציאה את דיבתו של המעסיק בשלוש הזדמנויות:
1 בעת ששלחה מכתב דרישה מטעם בא כוחה בדרך לא זהירה, שהביאה לפרסום טענת ההטרדה המינית בפני ארבעה מעובדי החברה.
2 בעת שטענה בפני אחד העובדים על ההטרדה המינית.
3 וכאשר התלוננה במשטרה אודות הטרדה מינית.
בית הדין דן בשאלה האם לעובדת עומדות הגנות כלשהן, מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, שכן בפרסום לשון הרע אין די לשם הטלת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, שכן המחוקק הגדיר מראש מצבים מסוימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים ציבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם.
המעסיק נדרש להוכיח ארבעה תנאים מצטברים:
1 קיומו של עניין אישי כשר (בין של המפרסם, בין של הצד אליו הופנה הפרסום ובין של צד שלישי שלאדם אליו הופנה הפרסום יש בו עניין אישי כשר) שהגנתו הצדיקה את הפרסום.
2 תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין.
3 הפרסום הופנה רק לאותו ציבור רלוונטי.
4 הפרסום נעשה בתום לב.
במקרה זה, קבע בית הדין, כי הגנה זו עומדת לרשות העובדת. בנוגע לתנאי הראשון פסק בית הדין כי העובדת לא יכולה לטעון שיש לה "עניין אישי כשר" לפרסם דברים שאינם דברי אמת על המעסיק, שכבר נקבע כי הם נעדרים כל בסיס עובדתי.
בנוגע לתנאי השלישי קבע בית הדין כי העובדת לא יכולה לטעון כי הפרסום הופנה רק לאותו ציבור רלוונטי, משום שלא היה כל טעם וסיבה הגיונית שעובדי החברה ייחשפו לאותן האשמות.
אשר לתנאי הרביעי, קבע בית הדין כי לא נמצא שהעובדת פעלה בתום לב.
בנוגע להגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע בגין הגשת התלונות למשטרה נמצא, כי חזקת תום הלב לצורך הגנה זו עומדת לזכות העובדת וכי לא עלה בידי המעסיק לסתור אותה.
עוד פסק בית הדין כי הוכח כי העובדת האמינה מבחינה סובייקטיבית בדבר החשד שהיא ייחסה למעסיק. לא מדובר בחשד בלתי סביר ולא היה על העובדת לנקוט אמצעים נוספים לבירור טרם הגשת התלונה.
כמו כן לא נמצא כי העובדת התכוונה בהגשת התלונה לפגוע במידה גדולה מאשר מידה סבירה לשם הגנת הערך המוגן בנדון.
לסיכום פסק בית הדין כי המעסיק זכאי לפיצוי בגין נזק לא ממוני בגין הוצאת לשון הרע על ידי העובדת בסכום כולל של 35 אלף שקלים.
