פועל ייצור במפעל דפרון שתה נוזל רעיל מסוג 'מתנול' מאחר וחשב שמדובר במשקה אלכוהולי. העובד (שהתחיל את עבודתו במפעל רק שבוע לפני האירוע) נפטר כתוצאה מההרעלה.
אלמנתו של העובד פנתה לבית המשפט המחוזי וביקשה מבית המשפט לגזור על המפעל פיצויים. בכתב התביעה נטען כי החברה נהגה ברשלנות היות שהיא לא נעלה את החומר המסוכן ולא הדריכה את המנוח לגבי אופן הטיפול בחומרים רעילים. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת האלמנה ופסק פיצויי שארים לטובת האלמנה ובנה הקטין.
שני הצדדים הגישו ערעור על פסיקה זו, הנהלת דפרון ערערה על הפסיקה בדבר רשלנות החברה ואחריותה למות העובד ואילו האלמנה ערערה מצדה על גובה הפיצויים שנפסקו לטובתה.
הנהלת מפעל דפרון טענה כי על החברה לא מוטלת האחריות לנעול חומר מסוכן וכי די בכך שהחומר המסוכן הורחק ממתחם העבודה. ההנהלה אף הוסיפה וטענה כי העובד שתה אלכוהול במהלך העבודה ולכן יש להטיל עליו את האחריות למעשיו (שכן העובד שתה את המשקה הרעיל משום שהיה סבור שזה משקה אלכוהולי).
האלמנה טענה מנגד כי המפעל הפר את חובתו לספק לעובדיו סביבת עבודה בטוחה וכי לבעלה המנוח לא היה ולו שמץ של מושג שהחומר הנוזלי הוא חומר רעיל שעלול לסכן את חייו והוא היה בטוח שמדובר על 'וודקה'. האלמנה אף טענה כי היות ובעלה המנוח היה שתיין, אשר כושר השיפוט שלו נפגע כתוצאה משתיה מרובה, הוא כלל לא היה מודע למעשיו ולכן לא ניתן להטיל עליו את האחריות לגורלו המר.
שופט בית משפט השלום, אליקים רובנישטיין, דחה את ערעור האלמנה וקיבל חלקית את ערעור החברה בקובעו כי לא ראוי לשתות לשוכרה במהלך העבודה וכי גם על העובד מוטלת האחריות. השופט רובינשטיין: ""אדם מן היישוב יודע כי לשתיית אלכוהול משמעותית השפעה על יכולת העבודה. אין היא מן הדברים שעובד סביר ראוי לו שיעשה בשעות העבודה".
השופט רובינשטיין דחה את ערעור החברה בנושא העדר החובה לנעול חומרים רעילים "שאלת חובת הזהירות אינה במחלוקת. ברי כי ככלל, במישור המושגי, קיימת חובת זהירות בין עובד למעביד. אף במישור הקונקרטי, מסכים אני כי בנסיבות, יכלו ונדרשו המערערים לצפות, כי עלולה להיגרם פגיעה גופנית לאדם עקב שתיית מתנול."
בית המשפט העליון קבע כי המנוח היה 'אשם תורם' באירוע ועל כן יש לנכות 25% מסכום הפיצויים שפסק בית המשפט המחוזי לטובת האלמנה.