איזון בין עבודה למשפחה הוא מונח שלאחרונה שומעים יותר ויותר. הוא מתייחס לשאיפה להשקיע ולהתקדם בקריירה, שבאה בדרך כלל על חשבון השקעה במשפחה, בעיקר בילדים, ומכאן על חוסר האיזון ביניהם.
מבין מדינות ה-OECD, ישראל נמצאת במקום נמוך מאוד ביחסה לאיזון בין בית לעבודה, כאשר עובדים רבים נדרשים להשקיע שעות רבות וכתוצאה מכך – ההשקעה בפנאי עם הילדים והבית היא נמוכה. מחקרים גורסים שיעילות העבודה אינה עולה כתוצאה משעות עבודה מרובות. יחד עם זאת, בישראל הנושא מעניין ומפיח תקווה בקרב יותר ויותר קבוצות ויחידים, והשאלה הנשאלת היא כיצד ניתן לשנות את הרגלי העבודה במדינה? האם הרגלי העבודה מושרשים בתרבות הארגונית ולא ניתן לשנות אותם? האם אכן הנושא הוא טאבו בארגונים רבים? או אולי הזמן יעשה את שלו, ובאופן הדרגתי כן ניתן יהיה לשנות?
תשובות חד משמעיות לשאלות האלה עדיין אין, וגם אם כן – בכל מקרה עדיין לא נעשה שום שינוי. אחד ההסברים התומכים בשינוי שעות העבודה לטובת חיי משפחה ופנאי, היא ששעות עבודה ארוכות ובלתי גמישות הן לא בהכרח יעילות, ולא יעילות בכלל. הסיבה נעוצה בעובדה ששעות מרובות גורמים ליותר ויותר עובדים לחוות שחיקה גדולה: השחיקה באה על חשבון התוצאות שהעובד מביא (או לא מביא). הוא בסופו של דבר עוזב את העבודה, והמעסיק נאלץ לשאת בעלויות של גיוס ושימור עובד חדש.
בראיון שפורסם היום בדה מרקר, מציין עמרי אימבר חלפין, שהקים את תנועת שמים את המשפחה במרכז, כי התנועה פועלת להשגת שעות עבודה גמישות למען הורים. הוא סיפר כי בהיותו עובד בכיר בארגון, הודיע לו מנהלו כי עמרי לא יוכל יותר לשמש חבר הנהלה, משום שהוא אינו משמש דוגמה טובה לעובדים: מאז נולד בנו הבכור, הוא מגיע לעבודה בשעה 5 בבוקר ויוצא הביתה בשעה 15:00. לפעמים הוא גם משלים שעות עבודה ביום שישי בבוקר. בכל זאת, זו לא דוגמא טובה לעובדים. עמרי בחר להתפטר והקים עסק עצמאי, וגם את התנועה.
כאשר מדברים על קריירה, אין הכוונה רק לעובדים בעלי תפקידים בכירים. כיום מקובל לדרוש עבור כל תפקיד פשוט במערכת השקעה של שעות נוספות ושעות מרובות "על פי הצורך". יש מקומות עבודה שהצורך הוא יומיומי והחריג הוא יציאה הביתה כעבור תשע שעות עבודה, ויש כאלה שלא.
איפה אתם עומדים על הסקאלה? הנה אפשרויות ההעסקה:
גמישות בשעות העבודה, ניתן לעבוד ולהשלים עבודה בכל שעה בשעות היממה.
8 או 8.5 שעות עבודה, ובסיומן, ללא דרישה פורמלית לשעות נוספות.
9 שעות עבודה וזהו ובסיומן, ללא דרישה פורמלית לשעות נוספות.
9 שעות עבודה, דרישה לשעות נוספות מפעם לפעם.
9 שעות עבודה, דרישה לשעות נוספות באופן כמעט יומיומי, כשבעצם כבר בראיון העבודה העובד מתבשר כי כאן "אין שעות". עובדים כמה שצריך.
יחד עם ההתלהבות של רבים מאתנו מהעניין, כמעסיקים וכעובדים בעצמנו, ישנה בעייתיות בשינוי תרבות ארגונית המקדשת שעות עבודה מרובות. יש תפקידים שבהן העבודה לעולם לא נגמרת, והפחתה בשעות העבודה אולי כן תזיק לארגון, גם אם לטווח הקצר. במקרים אחרים הבעייתיות נעוצה בסוג המשרה. אם למשל מדובר בתפקיד הכולל קבלת קהל בשעות מסוימות, יהיה זה בעייתי להגמיש את שעות העבודה, או לעבוד בין השעות 5 בבוקר ועד 14. פתרון לזה יכול להיות משמרות המאורגנות מראש על ידי עובדים ומחליפים בימים מסוימים. בעניין התרבות הארגונית, זה לא פשוט. אך אם מתגלה כי לארגון כן יהיה שווה לטווח הארוך לעבוד על תהליך השינוי, למען שימור העובדים וחיסכון בשחיקה ובתחלופה, צריך וחובה לבחון את האפשרות.
