יותר ויותר ארגונים נוטשים את השיטה של החתמת עובדים על התחייבות לתקופת העסקה מינימלית לפיה, עובד שמתפטר לפני תום תקופה זו נאלץ להחזיר למעסיק את עלות ההכשרה או לשלם לו פיצוי כלשהו. ולמרות זאת, יש עדיין לא מעט ארגונים שממשיכים לנקוט בשיטה זו, בין אם בגלל עלויות ההכשרה או מסיבות אחרות.
במקרים אלה חשוב מאוד שמנהלי משאבי אנוש של חברות אלה יהיו מודעים למה שבית הדין לעבודה מאפשר לעומת מה שהוא לא מאפשר. השאלה הגדולה היא, האם כאשר החברה מחתימה את העובד על התחייבות לעבוד בחברה במשך תקופה מינימלית שנקבעה מראש, האם ההתחייבות היא מצידו בלבד, או שבמקרים אלה גם לחברה יש מחוייבות כלשהי.
בית הדין הארצי: חובת המעסיק לספק עבודה בהיקף ראוי ובשכר הולם – בכל תקופת ההתחייבות
מפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה בשנת 2015 עולה, כי ארגון שמחתים את עובדיו על התחייבות, חייב לספק להם עבודה בהיקף ראוי לכל אורך תקופת ההתחייבות, ובתנאים תחרותיים. שהרי אם ההתחייבות תאלץ את העובד להסכים לתנאים נחותים, ההתחייבות עלולה שלא לעמוד במבחן משפטי.
עוד עולה מהפסיקה, כי החברה שהחתימה את עובדיה על התחייבות, מחוייבת לספק להם משרה בהיקף הולם ומה שיותר חשוב: שכר בהיקף הולם, במהלך אותה תקופת התחייבות. המשרה שהארגון מחוייב לספק לעובד צריכה להיות כזו שתאפשר לו לממש את כישוריו, ולא פחות מכך.
יתרה מכך, במקרים רבים עשויים בתי הדין לעבודה לפסוק לטובתם של העובדים שהתפטרו, אם הם מראים כי הסיבה להתפטרותם (בטרם הסתיימה תקופת ההתחייבות) היא הרעה בתנאים הכלכליים של העסקתם.
במילים אחרות, אם במעמד החתימה על החוזה (ובתוכו ההתחייבות), מובטח לעובד שתסופק לו עבודה בהיקף מסוים של שעות, ובתנאי שכר מסויימים, ובסופו של דבר החברה לא מצליחה לעמוד בתנאים אלה, היא לא תוכל לדרוש את הפיצוי המוסכם בהתחייבות.
בשנת 2015 אמנם חייב בית הדין האזורי שני עובדים (שנתבעו על ידי החברה שלמעשה פיטרה אותם משום שלטענתה לא עמדו בתנאי ההעסקה) לשלם את הפיצוי הנובע מההתחייבות, ולהחזיר לחברה את עלות הכשרתם. אלא שהחברה לה התחייבו, לא סיפקה להם את היקפי המשרה והשכר שהיא התחייבה להם.
שני עובדים שחוייבו לשלם את החזר עלות ההכשרה – זכו בערעור
השניים ערערו, ובית הדין הארצי לעבודה פסק לטובתם בטענה, כי תנאי ההעסקה שלהם פוגעים בחופש העיסוק שלהם. השופט הבהיר, כי יש לבחון האם מתקיים האיזון בין זכותם של העובדים לחופש העיסוק, לבין האינטרס של המעסיק לחייב את העובדים בהחזר עלות ההכשרה.
המשמעות היא, שתוקף ההתחייבות של העובד לתקופת העסקה מינימלית, ותוקפה של מחוייבותו להחזיר למעסיק את עלות ההכשרה, חלים רק בתנאי שיש איזון, בין הזכות של העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס של המעסיק.
בסופו של דבר קבע בית הדין הארצי, כי מאחר שהחברה לא סיפקה לעובדים אלה את היקף המשרה והתנאים הכלכליים שהתחייבה להם, ומאחר שבמקרים אלה לא מתקיים איזון בין זכות העובד לחופש העיסוק לבין האינטרס של החברה ליהנות מפרי השקעתה בהכשרה המקצועית שלהם, הם אינם צריכים לשלם את הפיצוי למעסיק.
כלומר, בית הדין הארצי לעבודה לא קיבל את העובדה שהמחוייבות חלה על העובד בלבד, בעוד שהחברה פטורה מכל מחוייבות. הוא לא הסכים למצב בו העובד מחוייב לתקופת העסקה מינימלית, וחשוף לדרישה להחזיר את עלות ההכשרה המקצועית אם יתפטר לפני תום תקופת ההתחייבות, בעוד שהמעסיק פטור מכל מחויבות כלפי העובד במהלך תקופת ההעסקה המינימלית, כולל ממחוייבות לספק לו היקף מינימלי של עבודה שמאפשר לו לממש את כישוריו, וממחוייבות לאפשר לו להגיע לרמת הכנסה המאפשרת לו פרנסה בכבוד.
לכתבה הראשונה בסדרה: מניעת התפטרות של עובד במהלך תקופת ההתחייבות: מתי היא סותרת את רוח החוק
לכתבה השנייה בסדרה: איך גורמת כבילת עובדים מכוח התחייבות ופיצוי עזיבה, יותר נזק מתועלת
