שוק העבודה התחרותי מאלץ אותנו להגדיר אנשים ב"טייטלים", לבנות דרגים היררכיים, לתגמל ולצ'פר יותר עובדים בכירים על פני עובדים זוטרים, לתת לוותיקים יותר מאשר לחדשים, לפנק את המצטיינים על חשבון הבינוניים. לא בחירה אלא אפשרות יחידה עבור ארגון שרוצה להצליח בשוק העבודה התחרותי של ימינו.
הארגון מפלה לטובת קבוצה אחת על חשבון השניה בכל יום ובכל שעה. זה מתחיל משכר, עובר לבונוסים, מניות, אופציות, מתנות לחגים, הטבות כגון רכב ופלאפון, מגיע לטיסות לחו"ל וכולל כמובן את סביבת העבודה הפיזית (האם העובד ישב במשרד מרווח עם ציוד ארגונומי וכיסא אורתופדי או שהוא ישב בתא קטן על כיסא מתנדנד).
אין פלא, אפוא, שהעובדים שנמצאים בראש הפירמידה נהנים יותר מהעבודה שכן כושר ההשתכרות שלהם גבוה יותר, הם נהנים מתנאים והטבות והם נהנים מתחושת הביטחון שמקום העבודה מספק להם. באופן טבעי, עובדים כאלה נעדרים פחות מהעבודה מפאת מחלה.
אז מדוע שהארגון ייתן לכולם בדיוק באותה מידה?
אז יקומו מנהלי משאבי אנוש ויועצים ארגוניים שלא יסכימו, שיאמרו "מה פתאום שכולם יקבלו אותו דבר הרי יש עובדים שמביאים לחברה תרומה גבוהה בהרבה מאחרים ובאופן טבעי מגיע להם לקבל יותר". לא כשמדובר בבריאות ורווחה! האינטרס של עובד ליהנות מתנאי עבודה טובים הכוללים שכר הוגן, תנאים והטבות כספיות, משרד מפנק וטייטל מכובד, כל אלא הם בגדר אינטרס של העובד ובאחריותו לעבוד קשה כדי להיות ראוי (בעיני הארגון) לאותן הטבות. אולם כאשר מדובר על בריאותו של העובד – האינטרס הוא של שני הצדדים, העובד והמעביד.
במדינות שבהן המעסיק הוא זה שנאלץ לשלם פרמיות בריאות גבוהות עבור עובדים הנמצאים בסיכון רפואי, האינטרס של המעסיק לקדם את נושא הבריאות מובהק יותר.
אך מעבר להעלאת הפוליסה, יש לארגון אינטרס מובהק לשמור על בריאות העובדים שכן שחיקתם במקום העבודה והפציעות הנפוצות בקרב עובדים: כאבי גב, דלקות במפרקים, מיגרנות, תשישות ותחושת ניוון, לחץ/ מתח נפשי… כל אלה מורידים את המוטיבציה של העובדים, פוגעים בתפוקתם ומעלים את מספר ימי המחלה השנתיים.
ניהול תקציב בריאות במקום העבודה בצורה שווה והוגנת
בארגון גדול והיררכי שבו יש חלוקה ברורה למחלקות, אגפים, דרגי וכיו"ב, מורגש פער עצום בין עובד אחד לאחר ופער זה מורגש גם בהתייחסות לסביבת העבודה שלו ולהשפעתה על בריאותו. הדרך היחידה "לשבור" את הדפוס הזה היא לנהל את תקציב הבריאות בנפרד משאר התקציבים ותוך מחויבות לנהל אותו תוך דגש על חלוקה הוגנת, כך שכל עובד ייהנה מהנתח. לעתים, נחוצה אפליה מתקנת כדי לשפר את סביבת העבודה של העובדים במעמדות החלשים מול העובדים במעמדות החזקים. במקרים שבהם המנהלים כבר נהנים מציוד משרדי ארגונומי נוח, ממשרד נקי ומאוורר, ממנוי למועדון כושר יוקרתי וכיו"ב. אז יש צורך לנצל את התקציב לשיפור סביבת העבודה של העובדים במעמדות הנמוכים.
כאשר באים לקדם את נושא הבריאות במקום העבודה יש כמה נושאים שאותם כדאי לבדוק:
– ריהוט וציוד משרדי: האם הם נוחים לשימוש ממושך? האם הם תקינים? האם הם בטיחותיים?
– מערכות אוורור: האם הטמפרטורה בחדרי העבודה סבירה או שמא העובדים מתלוננים תכופות על קור או חום קיצוני? האם חלל העבודה מאוורר כיאות או האם העובדים חשים מחנק?
– רעש: האם סביבת העבודה רועשת במיוחד? האם היא גורמת לקשיי ריכוז בקרב עובדים?
– קפיטריה, מטבח או חדר אוכל: האם מוגשות לעובדים מנות בריאותיות? האם יש להם אופציה להזמין אוכל דל שומן? האם יש סוכרזית וחלב דל שומן? האם יש חלב סויה? האם יש לעובדים אפשרות להביא אוכל בריא מהבית ולאחסן, לקרר, לחמם ולאכול אוכל ביתי בריאותי?
– מדיניות של יציאה להפסקה לצורך התרעננות: אחד הסיכונים הבריאותיים ביותר עבור העובד בעולם המערבי הוא ישיבה ממושכת מול מחשב ללא תנועה. שחיקה, ניוון, עייפות, וכאבי גב הם לרוב תוצאה של ישיבה ממושכת במקום אחד וביצוע עבודה רוטינית החוזרת על עצמה (כגון הקלדה). ארגון שלא מאפשר לעובדיו לצאת להפסקות קצרות לצורך התרעננות, חילוץ אברים, ושלא מאפשר לעובדים שלו לבצע את עבודתם תוך כדי תנועה או שינויים קלים (כמו עמידה, החלפת כיסאות וכיו"ב), מגביר את הסיכון שלהם לשחיקה וניוון.
ברגע שמזהים את מקורות הסיכון הבריאותי בארגון (לרוב מרבית הסיכונים יהיו כאמור בקרב עובדים ממעמדות חלשים), יש להתחיל לטפל בצורה שוויונית דרך חלוקה שוויונית של תקציב לצורך נושא מסוים אד הוק. כך לדוגמה, להקצות סכום מסוים להחלפת כלל המקלדות או הכיסאות מציוד פשוט לציוד ארגונומי ולוודא שמעתה, כל עובר לעבוד עם ציוד באותה איכות.
ההתייחסות השוויונית לעובדים, מתוך דאגה לבריאותם, היא אמנם בגדר אינטרס כלכלי מובהק של הארגון אך כשעושים זאת נכון וכשמתקשרים את העניין נכון, ניתן להפיק מכך המון. פרויקט מהסוג הזה יש בכוחו להגביר את המוטיבציה של העובדים ולסייע לארגון לשמר אותם.