המעסיק ישלם לאלמנה של עובד של קבלן שירות שהוצב לעבוד בגוף ציבורי, סכום נוסף (מעבר לזכויות הסוציאליות המגיעות על פי חוק) בגין פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, כך פסק לאחרונה בית הדין הארצי לעבודה.
כמו כן, פסק בית הדין הארצי, כי האלמנה והיורשים זכאים לסכומים נוספים בגין פדיון חופשה והפרשים לקרן השתלמות ולקופת גמל. עם זאת, פסק בית הדין הארצי כי תשלום דמי ההבראה בו חויבה החברה הוקטן.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעורים של האלמנה ושל החברה בחלקם ופסק כך:
האלמנה והיורשים טענו בערעור כי המנוח עבד במשרה מלאה. החברה טענה כי יש להסתמך על הרישום בתלושי השכר. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את טענת החברה ודחה את טענת האלמנה.
בנוגע לפיצויי הפיטורים שבית הדין האיזורי פסק לאלמנה, נדחתה הטענה כי בית הדין האיזורי לעבודה חישב את פיצויי הפיטורים שלא לפי היקף משרה מלאה.
לדברי בית הדין הארצי לעבודה, בית הדין האיזורי יישם בצורה נכונה את הלכת י.ב. שיא, בהתייחס לעובדים בשכר שעתי שהיקף משרתם השתנה לאורך תקופת עבודתם.
לדברי בית הדין הארצי, היורשים והאלמנה לא הצביעו על היקף המשרה שלפיו יש לחשב את הזכאות לפיצויי פיטורים לפי הלכת י.ב. שיא, והסתפקו בטענה בעלמא לפיה המנוח עבד תמיד בהיקף של משרה מלאה.
מכיוון שהיורשים והאלמנה לא התיחסו לכך, לא נותרה ברירה לבית הדין האיזורי לעבודה והוא התבסס על דברי החברה ועל תלושי השכר שהיוו חלק מחומר הראיות בתיק, שלפיהם מדובר בהיקף משרה של 84%.
בית הדין הארצי לעבודה פסק כי בית הדין האיזורי לעבודה חישב את סך כל פיצויי הפיטורים המגיעים לאלמנה, בהתחשב בהיקף המשרה הממוצע לאורך השנים ובשיעור השכר השעתי האחרון, ומסכום זה הפחית את הצבירה בקופות.
לאחר מכן קבע כי "בהתחשב בהיקף משרתו הממוצע של המנוח […] נשארה יתרה של 11,159 שקלים בלבד […]". אלא שבית הדין הארצי קבע כי בכך טעה בית הדין האיזורי, שכן היקף המשרה הממוצע כבר נלקח בחשבון ולא היה מקום להפחתה נוספת.
מכיוון שכך, פסק בית הדין הארצי לעבודה כי האלמנה זכאית להפרש פיצויי פיטורים, וכמו כן לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
לדברי בית הדין הארצי, על החברה היה לשלם לאלמנה, בהיותה שארתו היחידה של המנוח, את פיצויי הפיטורים סמוך לאחר פטירתו ומיוזמתה, בלי שיהא עליה להגיש תביעה לצורך כך ולהמתין שנים רבות לקבלת זכות סוציאלית בסיסית.
מדובר בעובד ותיק של החברה שעבודתו הסתיימה עקב פטירתו הפתאומית, וראוי היה כי המעסיק יקל על האלמנה וישלם לה את הזכויות המגיעות לה, שלפחות בחלקן לא היו שנויות במחלוקת.
בנוגע לפדיון חופשה, פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי אין חולק על חישוב ערך יום חופשה. ברבעון האחרון (יוני – אוגוסט 2017) הועסק המנוח בהיקף של לפחות 186 שעות חודשיות, לפיכך את דמי החופשה ניתן לחשב לפי רבעון זה.
הצבירה של ימי החופשה נעשתה במונחים של ימי עבודה בתלוש השכר, ובכתב התביעה התבקש פדיון יתרה זו. לכן השכר חושב במונחים של ימי עבודה ונפסק כי היורשים זכאים להפרשי פדיון חופשה.
בנוגע לגמול שעות נוספות, פסק בית הדין הארצי לעבודה כך: קביעת בית הדין האיזורי לעבודה, כי אין מקום להעביר את הנטל לחברה בכל הנוגע למחלוקת על השעות הנוספות, אינה מתיישבת עם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, והפסיקה שפירשה אותו.
עם זאת, בית הדין האיזורי לעבודה קבע כי החברה הרימה את הנטל להוכיח ששעות העבודה הנוספות בהן הועסק המנוח שולמו לו כדין כמפורט בתלושי השכר, בלי שנותרו שעות נוספות שלא שולמו. לכן פסק בית הדין הארצי כי אין הצדקה להתערב בקביעה זו.
עוד פסק בית הדין הארצי, כי היורשים זכאים להפרש בגין קרן השתלמות וקופת גמל ולהפרשים בגין הפקדות לפנסיה, מאחר שהשיעורים של חלק החברה צריכים להיות גבוהים יותר.
עם זאת פסק בית הדין הארצי לעבודה כי אין מקום להתערב בקביעת בית הדין האיזורי לעבודה כי לא הוכחו פגמים בתלושי השכר ובהתאם לא קמה זכאות לקבלת פיצוי.
בנוגע לערעור החברה בנושא דמי הבראה שחויבה לשלם ליורשים, בית הדין האיזורי לעבודה קבע, כי לאור תיקון צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות ההבראה, התביעה לדמי הבראה בגין העבר אינה מוגבלת, למעט לפי חוק ההתיישנות, כלומר לשבע שנים. בנושא זה נדחה ערעור היורשים.
בנוגע לטענת החברה לגבי הדרך לחישוב ההתיישנות פסק בית הדין הארצי כך: לפי הוראות חוק ההתיישנות ניתן לתבוע דמי הבראה שהזכאות לתשלומם התגבשה בתוך שבע השנים שקדמו לתביעה. מועד התשלום בגין תקופת העבודה טרם התיישן.
לכן, פסק בית הדין הארצי לעבודה כי בית הדין האיזורי לעבודה פסק נכון שמעבר לשנתיים האחרונות, יש זכאות לדמי הבראה עבור חמש שנים נוספות.
טענת החברה הנוגעת למספר ימי ההבראה שבית הדין האיזורי לעבודה פסק, בגין חמש שנים אלה התקבלה, וכן הופחתו סכומים ששולמו למנוח.
ערעור החברה בנוגע להוצאות משפט נדחה בהעדר מקום להתערבות ערכאת הערעור.
בסיכומו של דבר פסק בית הדין הארצי לעבודה כך:
ערעור היורשים מתקבל בחלקו, ועל החברה לשלם להם את הסכומים הנוספים הבאים:
1 פדיון חופשה שנתית בסכום של 2,984 שקלים.
2 הפרשי דמי גמולים לקרן השתלמות בסכום של 6,771 שקלים.
3 הפרשי דמי גמולים לקופת גמל בגין דמי הבראה בסכום של 746 שקלים.
4 הפרשי דמי גמולים לקופת גמל בסכום של 1,686 שקלים.
ערעור החברה מתקבל בחלקו כך שחיובה בפסק הדין האזורי בתשלום דמי הבראה מוקטן בסכום של 5,485 שקלים.
מכאן, שיתרת דמי ההבראה שעל החברה לשלם מסתכמת ב-4,815 שקלים.
עוד נפסק כי החברה תשלם לאלמנה וליורשים הוצאות משפט בסכום של 5,000 שקלים.
