בית הדין הארצי לעבודה דן לאחרונה בערעור בנושא הטרדה מינית של מנהל כלפי עובדת, בין השאר נדון סכום הפיצוי שפסק בית הדין האיזורי.
בית הדין הארצי לעבודה הורה, כי בנסיבות העניין, ומכיוון שהעובדת שהוטרדה נתונה למרות המשיב, ולאור העובדה שהוא ניצל מרות זו, יש להגדיל את גובה הפיצוי שנפסק לזכות העובדת ולהציבו על סכום של 75 אלף שקלים (במקום 30 אלף שקל שנפסק על ידי בית הדין האיזורי).
בנוסף, פסק בית הדין הארצי לעבודה כי גם המעסיק עצמו ישלם לעובד פיצוי בסכום של 25 אלף שקל. זאת, בשל העובדה שהחברה השתהתה במשך 17 ימים מיום הגשת תלונת המערערת, ועד להרחקת המנהל המטריד מסביבתה ושלילת סמכויותיו הניהוליות לגביה.
הערעור הגיע לאחר שבית הדין האיזורי לעבודה פסק כי המנהל אכן הטריד מינית את העובדה ובשל כך הוא חויב, כאמור, לשלם לה פיצוי בסכום של 30 אלף שקל.
לגבי החברה עצמה, בית הדין האיזורי דחה את תביעת העובדת כנגד חברה שהשתהתה בטיפול בתלונה. כאמור, בעקבות הערעור הטיל בית הדין הארצי על החברה לשלם לעובדת פיצוי בסכום 25 אלף שקלים בגלל אותה השתהות.
בנוסף, נדחתה תביעת המערערת כנגד החברה לסעד של פיצוי בגין הלנת תשלום פיצויי פיטורים.
העובדת כאמור ערערה על גובה סכום הפיצוי שנפסק לחובת המנהל המטריד, על דחיית התביעה כנגד החברה ועל אי תשלום פיצויי הלנה.
גם המנהל ערער לבית הדין הארצי, כנגד קבלת התביעה נגדו וחיובו בתשלום פיצויים לעובדת שהוטרדה. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור של העובדת בחלקו ודחה את ערעורו של המנהל שהטריד.
לדברי בית הדין הארצי, מדובר בערעור כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, וכנגד המהימנות שנתן בית הדין האזורי בגרסאות הצדדים. בשתי סוגיות אלה, קבע בית הדין הארצי, ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב.
לדברי השופטים בבית הדין הארצי, בית הדין האזורי בחן את הסתירות בעדותה של המערערת ומצא שאלו אינן משמעותיות. מנגד, בית הדין האיזורי מצא תימוכים לגרסתה מיתר הראיות שהובאו בפניו.
כלומר, הקביעה בדבר העובדה שאירועי ההטרדה המינית התרחשו היא אכן מנומקת ומבוססת בחומר הראיות, ואין סיבה להתערב בכך.
אשר לערעורה של העובדת: הערעור על גובה הפיצוי שנפסק לזכותה התקבל. משהגיע בית הדין האזורי לקביעה העובדתית, כי המנהל ליטף ומישש את ידה, שיערה ולחיה של המערערת, וכן קיבל את גרסתה לגבי הצעות למפגשים בבית קפה ובדירה, הרי שהסכום הפסוק הוא אכן נמוך מדי, קבעו השופטים בבית הדין האיזורי.
בנוסף, אין חולק כי המערערת היתה נתונה למרותו של המשיב וכי הוא ניצל מרות זו, כמו גם את מצוקתה הכלכלית.
ולכן, הפיצוי שנפסק לחובתו של המנהל, בהתחשב במכלול הנסיבות, הועמד על סכום של 75 אלף שקלים. במסגרת קביעת הסכום נלקח בחשבון גם שיקול הדעת שהפעיל בית הדין האזורי ששמע את הראיות והתרשם מהן ופסק פיצוי של 30 אלף שקל בלבד.
לדברי השופטים בבית הדין הארצי לעבודה, סכום פיצוי זה אינו ברף הגבוה בהתחשב במעשים שנקבע כי נעשו.
בנוגע לתביעה נגד החברה עצמה פסק בין הדין הארצי, כי הליך הבירור היה תקין בעיקרו, אבל למרות זאת, החברה השתהתה משך יותר מדי זמן (כ-17 ימים מיום הגשת התלונה) לפני שהרחיקה את המנהל מסביבת המערערת ושללה את סמכויותיו הניהוליות לגביה.
פרק הזמן בו השתהתה החברה, פסק בית הדין הארצי, לא היה סביר ואף העצים את נזקי המערערת. עם זאת, פעולות החברה לאחר מכן היו סבירות.
במילים אחרות, טיפול החברה בתלונת המערערת לא היה יעיל דיו באופן המהווה הפרה של מחויבותה החוקית, ולכן יש מקום לחייבה בתשלום פיצוי למערערת בסכום של 25 אלף שקלים.
בנוגע לתביעת המערערת לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, פסק בית הדין הארצי, כי אף שהערעור כנגד חיוב החברה בפיצוי בגין אופן הטיפול בתלונתה התקבל, הרי שסכום הפיצוי שנפסק מהווה סכום קטן מאד מגובה התביעה שהוגשה כנגד החברה.
בנסיבות אלה, פסק בית הדין הארצי, כי אין מקום להתערב ברכיב זה. בהקשר זה נלקחה בחשבון גם קיומה של מחלוקת בזמן אמת לגבי עצם זכאותה של המערערת לפיצויי פיטורים, בהתחשב בכך שהתפטרה ונוכח חוב החברה אליה.
