מחאת עובדי המזון המהיר
רשתות המזון המהיר מרתקות מזה כמה עשורים חוקרים, סופרים ואנשי קולנוע. החלק המפורסם יותר ביניהם הוא זה שעוסק באיכות המזון, שיווקו והשפעתו הגופנית והרגשית עלינו, על איכות הסביבה ועל מצבן של חיות המשק. חלק אחר, מפורסם פחות, עוסק בחברות האלה כמעסיקות גדולות בשוק העבודה, שמשפיעות על נתח מסוים ולא קטן מכוח האדם – אלה שאין להם הרבה בררות אחרות.
אחד המושגים הידועים בחקר תעשיית המזון המהיר הוא "המקדונליזציה של החברה", שמתייחס לשיטת הפעלת המסעדות שיצרה חברת מקדונלד'ס. בנוגע לעובדים, אחד המרכיבים החשובים של המקדונליזציה הוא שהם נדרשים להיות ראש קטן דווקא. הם עובדים על פי תסריטים מוכנים מראש, שמהם אסור להם לחרוג, ומתמחים בחלק קטן מאוד של "שרשרת הייצור". הקופאים למשל חוזרים על משפטים קבועים שהם אומרים ללקוחות, במטבח העובד שמטגן את ההמבורגרים רק מטגן המבורגרים והופך אותם בתזמונים מדויקים וקבועים מראש; הוא לא חותך חסה, לא מטגן צ'יפס ולא מורח חרדל. כך נוצר מצב שאדם יכול לעבוד תקופה ממושכת בסניף של רשת מזון מהיר בלי ללמוד כמעט דבר על התעשייה שאליה הוא משתייך ובלי להתמקצע. על אף שהרשתות מפתות עובדים חדשים בהבטחות כמו להיות "עתודה ניהולית", בפועל יש מקום לקידום למעטים בלבד וגם אז נדיר שיחצו את קו ניהול הסניף. הם תמיד יישארו רחוקים מאוד מהעובדים במטה החברה.
לכן, לא מפתיע שהמסעדות האלה מנקזות עובדים, שלא היו להם אפשרויות בחירה טובות יותר ומנגד זוכים לעבוד במקום שנחשב מהוגן. כך שניתן להעסיקם בתנאים ירודים. כעת הם מתקוממים בארצות הברית. על פי אתר hr.blr.com גל מחאה של עובדי מזון מהיר ועובדים אחרים במשרות נמוכות משכורת מתפשט בערים גדולות באמריקה בדרישה להגדיל את השכר ולקבל זכויות והטבות ממקום העבודה. המחאה הופיעה בערים כמו ניו יורק, שיקגו, סנט לואיס, דטרויט ומילווקי.
המוחים אינם מאוגדים ועובדים במשרות שבאופן מסורתי לא היוו מטרה לאיגודי העובדים מכיוון שתעשיית המזון המהיר נסמכת במקרים רבים על בני נוער שעובדים במשרה חלקית או עונתית. מאז המיתון בארצות הברית יותר מבוגרים בעלי משפחות פנו בלית ברירה לעבודה בתעשיית המזון המהיר.
גל המחאה הנוכחי שונה מתסיסות שגרתיות אחרות של מועסקים. על אף שמחאה מזוהה לרוב עם איגודי עובדים, העובדים המעורבים בפעולות מחאה מאולתרות אלה אינם מאוגדים. במקום זאת, המאמצים נתמכים על ידי קואליציה של ארגונים, בכלל זה קבוצות עובדים שמכונות alt-labor שאינם ארגונים רשומים. אולם היותם של העובדים בלתי מאורגנים אינה סיבה לכך שאינם מוגנים על ידי החוק. עם זאת, הם עלולים כן להסתבך עם החוק במקרים של שביתות מחאה.
תורמים לחברה ולא שורדים
אחד ממאבקי העובדים כונה "הקרב על ה-15" (Fight for 15). מדובר בדרישתם של העובדים להגדיל את שכרם ל-15 דולר לשעה. המאבק כולל מחאה מקוונת שאותה התחילו עובדים בשיקגו. מעבר להגדלת השכר דורשים העובדים את הזכות להקים איגוד מבלי שיצטרכו לשלם על כך מחיר. "מעסיקים כמו מקדונלדס, הול פודס וסירז גורפים רווחים עצומים כאשר עובדים כמונו, בעיקר מבוגרים בעלי משפחות, אינם מתוגמלים מספיק כדי לכסות הוצאות בסיסיות כמו מזון, שכר דירה ותחבורה," נאמר באתר "הקרב על ה-15". באתר שהקימו עובדים מארגונים שונים בניו יורק ונקרא Fast Food Forward, נאמר בפשטות: "אנחנו לא יכולים לשרוד על 7.25 דולר!".
המחאה זוכה לתמיכה. מרי קיי הנרי, נשיאת האיגוד הבינלאומי של עובדי השירות (SEIU), פרסמה בתחילת מאי הצהרה שבה נאמר: "העובדים האלה נוקטים עמדה ושולחים מסר ברור שהם לא ישבו בחיבוק ידיים וימשיכו להשלים עם כל כך מעט בזמן שהרווחים מעבודתם הקשה מגיעים למנכ"לים שהם כבר עשירים… 2.1 מיליון חברי SEIU ניצבים בסולידריות עם העובדים האלה ותומכים במאבקם למשכורות גבוהות יותר."
בישראל תחום איגודי העובדים נמצא תחת איום כאשר השלטון גורם לציבור לחשוב שוועד עובדי הנמל וועד עובדי חברת החשמל הם הגורם ליוקר המחייה, בשעה שהחלופה הנפוצה, עובדי קבלן נטולי זכויות, היא גורם מרכזי לעוני ולהגדלת פערים.
