תחום התעסוקה מוביל ביחס המפלה כלפי בעלי משקל עודף. השאלה בנוגע לקיומה של אפליה על בסיס משקל בשוק העבודה עניינה חוקרים רבים בארה"ב, שהציגו ראיות רבות לכך שאפליה זו באה לידי ביטוי בתחום הגיוס, תנאי ההעסקה, השיבוץ, הפיצויים, הקידום והפיטורים. בנוסף משפיע משקלם של מחפשי העבודה על הערכת הפוטנציאל המקצועי שלהם ועל ייעוץ הקריירה שהם מקבלים. באופן מפתיע נמצא כי אפליה זו נפוצה יותר מאשר אפליה שמבוססת על דת, על נכות ועל נטיות מיניות.
אטרקטיביות פיזית הינה אחד הגורמים שמשפיעים על קבלה לעבודה. זיהוי אפליה זו החל בשנת 1986, כאשר אנשים בעלי משקל עודף – רובם גברים אפרו-אמריקאים, רווקים ומבוגרים – הושוו עם קבוצת אנשים בעלי משקל ממוצע. נמצא כי ככל שמשקלם של הגברים בעלי המשקל העודף עלה – כך ירד שיעור המועסקים מביניהם בשוק העבודה. מגמה זו זוהתה גם בקרב הנשים, אולם הייתה דומיננטית יותר בקרב הגברים. נמצא כי נשים בעלות משקל עודף הועסקו בשוק העבודה בכ-11% פחות מנשים בעלות משקל ממוצע. בשנת 1999 חלה עלייה בדיווחים אודות מגבלות עבודה ככל שמשקל האדם עלה. השמנת יתר היא כיום בעלת אפקט גדול יותר על הגבלות עבודה ותעסוקה מאשר בעבר.
אפליה תעסוקתית על בסיס משקל נוגעת ללחץ פסיכולוגי ולמגבלות גופניות, ומשפיעה על התנהגות ועל גישות חשובות כלפי העבודה, כדוגמת שביעות רצון מהעבודה, מחויבות לארגון ותחושת אכזבה ממקום העבודה. במחקר שנערך על ידי 'האגודה הלאומית לקבלת השמנה' תוך השוואת שלוש קטגוריות של משקל (שמנים מאוד, בעלי משקל עודף ובעלי משקל ממוצע), נמצא כי השמנים ביותר דיווחו על אפליית משקל בשיעור גבוה בצורה דרמטית ביחס לבעלי המשקל הממוצע. מכאן שהרמה הקריטית של ההשמנה הנחוצה לאפליה שתבוא לידי ביטוי בפועל צריכה להיות בשיעור של כ-33% ומעלה מעל המשקל האידיאלי (BMI תקין). כן נמצא כי אפליה זו הינה רלוונטית עבור בעלי משקל יתר ועבור בעלי משקל מעל הממוצע.
האפליה התעסוקתית באה לידי ביטוי כבר במהלך השלבים השונים של הקבלה לעבודה. נמצא כי לבעלי השמנת יתר נקודת פתיחה פחות טובה עוד בטרם תחילת ראיון העבודה, ואפליה תעסוקתית על בסיס משקל קיימת בכל שלב של מעגל העבודה: בבחירת העובדים, בהצבה בתפקיד, בקידום, בתנאי השכר, בפיטורים ובקבלת פיצויים. בעלי משקל יתר נתפסים כפחות מוכשרים, כעצלנים וכחסרי משמעת עצמית. נשים בעלות משקל יתר מקבלות שכר נמוך יותר מאשר נשים בעלות משקל ממוצע. מחקרים שנעשו במדינות אירופאיות מצאו כי ככל שאזרחי מדינות מסוימות הראו יותר דאגה בנוגע לעלייה במשקל, וככל שממוצע ה BMI-שלה עלה – כך שכרן ירד.
במחקרים רבים נמצא כי עובדים בעלי משקל יתר הוערכו בצורה שלילית יותר מאשר עובדי בעלי משקל ממוצע, וכן דורגו כבעלי סבירות נמוכה יותר להיות מועסקים. זאת, בשל החשש לתדמית החנות, עלויות הביטוח וכן מצבי בריאות עתידיים ומגבלות גופניות.
בחברת התעופה האמריקאית "American Airlines" הציבו לפני שני עשורים מגבלות משקל רק לדיילות, בעוד הגבלות אלה לא היו קיימות כלפי דיילים גברים ולא כלפי הטייסים. חברת התעופה טענה כי מגבלות המשקל על בסיס מגדר יוחסו לתדמית החברה וכי דיילת בעלת משקל עודף לא תוכל לבצע את נהלי הטיסה בבטחה. בנהלי החברה נקבע כי עלייה במשקל עשויה להביא להשהיה ואף לפיטורים בקרב הדיילות.
חשש מהיעדרויות
הציבור רואה לרוב בבעלי משקל היתר כבעלי בריאות לקויה. כך מעסיקים מניחים שאנשים אלה הם פחות בריאים, מה שעלול לגרום להיעדרויות בשל מצבם הבריאות ובשל טיפולים רפואיים שיידרשו להם בעתיד. יש לזכור כי כושר גופני עשוי להיות דרישה לגיטימית עבור קבלה למשרות מסוימות, אולם נדרשת הוכחה לפיה אי העסקה נובע מדרישה גופנית אשר הכרחית לסוג העבודה וכי משקלו של המועמד אכן מהווה בעיה.
גברים בעלי משקל יתר מחזיקים בפחות תפקידים מקצועיים וניהוליים עם משכורות גבוהות, וקיימת סבירות גבוהה יותר שהם יקבלו עבודות בדרגת שכר נמוכה. אפשרויות הקידום שלהם מצומצמות יותר ביחס לעובדים בעלי משקל ממוצע בעלי יכולות וכישורים דומים. נמצא כי עובדים בעלי משקל עודף נתפסים כבעלי סיכוי נמוך יותר להתקדם בעבודה מאשר אנשי עם מגבלות בריאותיות אחרות, כדוגמת סכרת, סרטן, קטועי יד ולקות ראייה.
מחקרים רבים ותיעודם של מקרים משפטיים הוכיחו כי פיטורי בעלי משקל יתר נבעו ממשקלם. ישנן הוכחות להפסקת העסקת של מורים, מנהלי משרד ומנתחי מחשבים בעקבות התואנה כי משקל גופם "מכביד" כביכול על תפקודם, וזאת למרות ההכרה הפורמלית בביצועים הטובים של עבודתם.
הטרדות על בסיס יומי
החשש להפליה תעסוקתית על רקע משקל הוא גבוה יותר בעבודות מקצועיות. בסקר שנערך בקרב נשים בעלות משקל יתר ונשים בעלות משקל עודף, נמצא כי 25% מתוכן דיווחו כי חוו אפליה תעסוקתית בעקבות המשקל. 54% דיווחו על סטיגמת משקל שחוו מצד עמיתים לעבודה, ו-43% דיווחו שחוו סטיגמת משקל ממעסיקיהם או ממפקחיהם.
הסיכוי לדיווח אודות אפליה תעסוקתית עולה פי 12 בקרב בעלי משקל עודף, פי 37 בקרב בעלי משקל יתר, ופי 100 בקרב בעלי השמנת יתר חמורה, בהשוואה לבעלי משקל ממוצע. נשים היו בסבירות גבוהה יותר פי 16 לדווח על אפליה תעסוקתית על בסיס משקל מאשר גברים. נתון מטריד נוסף הוא כי מבין אלו שדיווחו כי חוו אפליה תעסוקתית על בסיס משקל – קרוב ל-60% מהם חוו זאת 4 פעמים בממוצע במהלך חייהם.
כמובן שסיום העסקה על רקע משקל, ללא הצדקה, הינו בלתי חוקי. עובד שפוטר בעקבות משקלו למרות הערכות חיוביות על ביצועיו או למרות שמשקלו אינו נוגע למטלות אותן הוא נדרש לבצע – זכאי לפיצויים בגין אפליה תעסוקתית.
מאת: ד"ר דגנית ציזין-גנשר, דוקטורנטית לפסיכולוגיה ארגונית
