עובד ערער לאחרונה לבית הדין הארצי לעבודה – בנוגע לדחיית תביעתו על ידי בית הדין האיזורי לעבודה – לגבי גמול עבור עבודה בשעות נוספות.
בית הדין האזורי לעבודה ציין בספק דינו, כי פסיקה קודמת, יצרה תפנית בנוגע לחיוב מעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, כאשר לא הוצגו דו"חות נוכחות.
בית הדין האיזורי לעבודה דחה את התביעה על סמך אותה פסיקה בתביעה קודמת. אלא שבית הדין הארצי קבע כי אין לקבל קביעה זו.
ראשית, קבע בית הדין הארצי, כי בפסיקה בתביעה הקודמת אין שינוי בפסיקה בנוגע לחלוקת נטל ההוכחה בין העובד למעסיק בנושא שעות נוספות, בעקבות תיקון 24 לחוק הגנת השכר.
כל שנעשה בעניין אותה תביעה קודמת הוא, הנחת מתווה לאופן יישום תיקון 24, על יסוד פסיקה קודמת שפירשה את התיקון (בתביעה אחרת) לפיה נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו לגבי עבודה בשעות השנויות במחלוקת.
שנית, פסק בית הדין הארצי, כי קביעת בית הדין האזורי, לפיה גרסת העובד לא הוכחה, אינה מתיישבת עם הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר.
זאת משום שלפי תיקון 24 נדרשת קביעה עובדתית פוזיטיבית לגבי היעדר עבודה בשעות נוספות, כאשר נטל ההוכחה מוטל על המעסיק ולא על העובד.
לכן, קבע בית הדין הארצי, כי המעסיק צריך להרים את הנטל להוכיח שלא בוצעה עבודה בשעות נוספות.
ההוכחה יכולה להתקיים על ידי ראיות שהביא המעסיק, או על ידי כך שגרסת העובד לגבי עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה.
ואכן, נדרש שהעובד יציג בתצהיר (או בעדותו הראשית) גרסה בנוגע לביצוע עבודה בשעות נוספות, ואינו יכול רק לטעון כי עבד בשעות נוספות.
עם זאת, הוא אינו נדרש לפרט את המועדים והיקף עבודתו בשעות נוספות בכל מועד, ואינו נדרש להציג ראיות בכתב או רישום כלשהו.
בית הדין הארצי קבע, כי אין מנוס מלהחזיר את עניינו של העובד לבית הדין האזורי, על מנת שיקבע ממצא עובדתי.
קביעתו תיעשה בהתבסס על הכלל שנקבע בתיקון 24 לחוק הגנת השכר והפסיקה שפירשה אותו, כלומר, על המעסיק חל נטל השכנוע ולא נטל הבאת הראיות.
הערעור של המעסיק מסתמך בעיקר על קביעות בית הדין האזורי בכל הנוגע לתקופת העסקתו של העובד ולשכרו, שמהן נגזרו החיובים הכספיים שהוטלו עליו. ערעור המעסיק נדחה בגלל היעדר נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעות העובדתיות.
בנוגע לערעור המעסיק על פסיקת פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה והפרת הוראות חוק הגנת השכר בעניין תלושי שכר קבע בית הדין, כי הוא דוחה את טענת המעסיק על כך שמדובר בכפל פיצוי, שכן מדובר בשתי חובות נפרדות ועצמאיות שתכליתן שונה.
עוד קבע בית הדין הארצי, כי לא נמצא מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בעניין שיעור הפיצוי.
בסיכומו של דבר, בית הדין הארצי קיבל באופן חלקי את ערעורו של העובד ודחה לחלוטין את ערעורו של המעסיק. לפיכך נפסק, כי המעסיק ישלם לעובד שכר טרחת עורך דין בסכום של 3,000 שקלים, בתוך 30 יום.
