בית הדין לעבודה חייב לאחרונה את המדינה (משרד החינוך) לשלם לעובדת פיצוי בסכום כולל של 70 אלף שקלים בגין הטרדה מינית, אפליה לרעה בעקבות הגשת תלונה על הטרדה מינית ואי נקיטת אמצעים למניעת ההטרדה.
סכום הפיצוי מתחלק כך: פיצוי בסכום של 10 אלפים שקלים בגין התנכלות לפי החוק למניעת הטרדה מינית, פיצוי בסכום של 10 אלפים שקלים נוספים בגין אפליה על רקע הגשת תלונה על הטרדה מינית לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ופיצוי בסכום של 50 אלף שקלים בגין אי נקיטת אמצעים בידי המדינה לבירור התלונה ולמנוע התנכלות.
מדובר בעובדת שתבעה ארבעה מנהלים בגין הטרדה מינית. בית הדין פסק כי נתבע 4 אמנם לא הטריד מינית את התובעת, אבל הוא אחראי לפגיעה בה, גם אם ללא הקשר מיני.
נתבעת מספר 1 היא המדינה – משרד החינוך, נתבעת מספר 2 היא מפקחת בית הספר במועד הרלוונטי, נתבע 3 היה מנהל בית הספר, ונתבע 4 הוא המטריד עצמו שהיה בעת ההטרדה עובד הוראה שעבד עם התובעת.
בית הדין לעבודה עמד על החוק והפסיקה הנוגעים להטרדה מינית, בציינו, בין היתר, כי להטרדה המינית מנעד רחב של צורות וביטויים.
השאלה אם מעשים מסוימים הם הטרדה מינית פסולה כאמור בסעיף 3(א) לחוק, או שמא מדובר בהתנהגות לגיטימית שאינה יכולה להיחשב להטרדה מינית, נבחנת לפי ההקשר שבו בוצעו המעשים, לפי טיב היחסים בין הצדדים ולפי מכלול נסיבות העניין.
במקרה הנוכחי, פסק בית הדין, כי אין חולק על כך שהתעורר ויכוח בין הצדדים בחדר ההכנה בבית הספר. לאחר הוויכוח ניגשה התובעת לחדר המורים להכין קפה.
נתבע 4 גם הוא ניגש לחדר המורים ועמד מאחורי התובעת בתור לעמדת הקפה. כמו כן אין מחלוקת על כך שהתובעת הכינה קפה תוך שהיא משוחחת עם מורה אחרת, ונתבע 4 המתין מאחוריה.
מנקודה זו ואילך, גרסאות הצדדים מנוגדות. בהודעתה במשטרה וגם בעדותה מייחסת התובעת לנתבע 4 מעשה בריונות, ולא של הטרדה מינית.
הביטוי 'תקיפה מינית' בו השתמשה, אינו משקף נכונה את הסיטואציה, אלא יש לייחס לנתבע 4, לכל היותר תקיפה, ללא הקשר מיני.
לדברי בית הדין, אף על פי שיש בהתנהלות נתבע 4 יחס מזלזל כלפי התובעת, והתנהגות פזיזה על גבול האלימות, אין במעשיו הטרדה או תקיפה מינית.
כמו כן לא נמצא כי התובע התכוון לעורר קונוטציה מינית בביטוי 'אני רוצה כפיות', אלא התכוון באמת ובתמים כי הוא מבקש לגשת למגירת הכפיות. נוכח האמור, התביעה להטרדה מינית נדחתה.
אשר לתביעה שעניינה התנכלות בשל תלונה על הטרדה מינית, הוכח כי הנתבעים האחרים הפנו עורף לתובעת על רקע תלונתה להטרדה מינית, החמירו עמה בשל טענותיה כלפי נתבע 4, ונהגו איפה ואיפה בטיפול בתלונות.
בית הדין לעבודה קבע כי התנהלות זו מגיעה לכדי התנכלות ופגיעה בתובעת על רקע תלונתה על הטרדה מינית.
בשל התנהלות הנתבעים שהתנכלו לתובעת בגין הגשת התלונה, תחוייב נתבעת 1 (המדינה – משרד החינוך) בפיצוי בסכום של 10 אלפים שקל בגין התנכלות בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, ובפיצוי נוסף בסכום של 10 אלפים שקל בגין הפלייתה של התובעת בעקבות הגשת התלונה להטרדה מינית לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
בית הדין קבע כי אין מקום לפסוק פיצוי נפרד בגין התעמרות, שכן פיצוי בגין רכיב זה מקופל בשני הסכומים שנפסקו.
בנוגע לתביעה בגין אי טיפול בתלונה, בית הדין עמד על הוראות החוק בהקשר לחובות המעסיק הקבועות בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו בעניין זה, בציינו כי מעסיק הרוצה להסיר את נטל האחריות להטרדה מינית שביצע עובדו או ממונה מטעמו, נדרש להוכיח שקיים את חובתו לפי החוק והתקנות, לפעול באופן יעיל למניעה ובטיפול של מקרי הטרדה מינית.
במקרה הנוכחי לא הנתבעים לא הביאו ראיות המניחות את הדעת כי הם פעלו על פי הוראות החוק ולכן לא ניתן לקבוע כי המעסיק נקט אמצעים לבירור התלונה ולמנוע הטרדה מינית והתנכלות.
בפועל, הנתבעת גם לא פעלה לבירור התלונה וכדי למנוע התנכלות עד להגשת התביעה, בשל התלונה שהגישה התובעת.
מכיוון שכך, בעקבות אי קיום חובות המעסיק על פי סעיף 7 לחוק, לרבות אי מניעת התנכלות על רקע תלונה להטרדה מינית, ואי בירור התלונה, נפסק לזכות התובעת פיצוי בסכום של 50 אלף שקלים.
בית הדין ציין, כי הפיצוי שנקבע מביע את מורת רוחו של בית הדין מאוזלת היד של המעסיק בטיפול בתלונת התובעת.
הבירור שערכה הנתבעת בדיעבד לאחר הגשת התביעה, הינו חסר תכלית, ונועד בעיקר לצרכיה הפנימיים של הנתבעת.
בית הדין קבע, כי בירור זה אינו יכול להשיג את מטרתו במועד בו נערך, ואינו עומד בתכלית החוק. כמו כן הוקיע בית הדין את גרירת הרגליים של מעסיקים, אשר בהימנעותם מטיפול יעיל ומהיר בתלונות על הטרדה מינית, הם מרפים את ידיהן של נשים מלהתלונן, והלכה למעשה בכך מביאים להנצחת התופעה.
התביעה לפיצוי בגין פגיעה בצנעת הפרט נדחתה בהעדר הוכחה. נקבע כי אין יסוד לחיוב נתבעים 2, 3 ו-4 באופן אישי ברכיבי התביעה, והתביעה נגדם נדחתה.
