לפני כמה שנים הגיש עובד שעבד במקום עבודה מסוים תביעה כנגד מקום העבודה משום שפוטר לאחר 13 שנות עבודה, לטענתו ללא שימוע.
העובד פוטר בגלל תוכניות צמצום והתייעלות בארגון, כחלק מקבוצת מפוטרים שמנתה כ-26 עובדים. העובד טען בבית הדין האיזורי לעבודה כי אמנם זומן לשימוע אבל באותו יום הוא היה בחופשת מחלה בשל תאונת עבודה.
העובד אף הביא אישורים רפואיים המעידים על בעיותיו הרפואיות, דבר שלמעשה נתן תוקף חוקי להיעדרותו. הוא טען כי לאור זאת לא היה יכול להגיע לשימוע.
ועדת הפיטורים שהוא היה אמור להתיצב בפניה פסקה כי מאחר שהוא החמיץ את מעמד השימוע מסיבה שלטענתם אינה מוצדקת, פיטוריו יכנסו לתוקף כמתוכנן. לאור קביעה זו של הוועדה, הגיש העובד תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, במסגרתה דרש כי פיטוריו יבוטלו.
הארגון מצידו טען בבית הדין האזורי לעבודה כי העובד פוטר במסגרת הליך של צמצום כוח האדם בארגון. לדברי הארגון, אי התייצבותו של העובד שפוטר בפני ועדת הפיטורים, כמוה כוויתור על זכות השימוע, ועל כן הפיטורים כשרים. עוד טען הארגון, כי העובד אף לא ביקש מהוועדה מועד חלופי.
בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעתו של העובד והוא ערער על כך לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הוא טען, כי שלילת זכות השימוע שלו באופן חד צדדי מהווה הפרה של זכויותיו.
עוד טען העובד, כי לא ניתנה לו אפשרות למנוע את הפיטורים תוך הצגת טיעונים התומכים בעמדתו. כמו כן טען העובד, כי הארגון היה צריך להפנות אותו לוועדות רפואיות כדי לקבוע עבורו פנסיה מוקדמת, משום שהוא סובל ממחלות רבות.
גם בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של העובד. בית הדין הארצי לעבודה פסק, כי הפיטורים, אשר היו במסגרת מהלך להבריא את הארגון בעקבות מצוקה כלכלית, בוצעו בהתאם לכל הקריטריונים השיוויוניים והברורים.
בית הדין הארצי לעבודה אף הוסיף וקבע כי יש לקבל את טענות הארגון לפיהן אי הופעתו של העובד בפני ועדת הפיטורים מהווה בפועל ויתור על זכות השימוע.
השופטים כתבו בפסק הדין כי זכות השימוע, כשמה כן היא: זכות והזדמנות עבור העובד המיועד לפיטורים להשמיע טענותיו. לדברי השופטים, ברגע ששהעובד ויתר על זכות זו, הוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו.
