מנהלי משאבי אנוש נוהגים לחפש אחר המועמדים המושלמים. והמועמדים הטובים אכן שואפים לשלמות. השאלה הגדולה היא עד כמה הם שואפים לשלמות ועל מה הם מוכנים לוותר בדרך להשגת השלמות הזאת.
מנהלי משאבי האנוש ומנהלי הגיוס מנסים בדרך כלל לגלות במהלך הראיונות מהן תכונות האופי של המועמד. האם הוא מוכן להשקיע בעבודה מעל ומעבר, האם הוא שואף לשלמות והאם הוא שואף למצויינות.
הבעיה היא שרבים נוהגים לבלבל בין שתי התכונות הללו: שאיפה למצויינות ושאיפה לשלמות. או במילים אחרות: מתי פרפקציוניזם מפסיק להיות שאיפה למצויינות, ומתחיל להיות מעמסה על הארגון ולהוות לבעיה.
התכונות שמנהל משאבי האנוש נוהגים לחפש אצל המועמדים, מעבר לניסיון התעסוקתי ולהתאמתו לתפקיד, הן יכולת עבודה בצוות, ניהול עימותים בצורה חיובית, היכולת לשתף פעולה, היכולת לעמוד ביעדים, וכאמור, שאיפה למצויינות ופרפקציוניזם.
אלא שבשנים האחרונות הולכת ותופסת תאוצה הגישה לפיה, תכונת הפרפקציוניזם (השאיפה והחתירה לשלמות), על אף שהיה נהוג לראות בה תכונה חיובית, בפועל היא עלולה להוות בעיה לעובד ולארגון כולו, להכשיל את העובד ואף את הצוות שלו ולמעשה למנוע את השגת היעדים.
מתברר כי בפועל, עובדים החותרים לשלמות, ומקפידים על כל תג ותו, תוך פרפקציוניזם לעיתים קיצוני, לא רק שאינם מצטיינים בסופו של דבר בעבודתם, הם גם מתרחקים ממדרגת ההצטיינות ככל שהשאיפה שלהם להשגת שלמות גוברת.
מנגד, דווקא עובדים שמוותרים על השלמות ומתפשרים עם המציאות, מגיעים להישגים טובים יותר, משיגים יעדים ומקדמים את הארגון כולו במהירות רבה יותר.
יש לשים לב להבדל המהותי בין שאיפה למצויינות לבין פרפקציוניזם: בעוד שעובדים השואפים למצויינות מציבים עבור עצמם רף גבוה של הישגים ופועלים כדי להגיע אליו ואף לעבור אותו, עובדים פרפקציוניסטים לא מצליחים לליצור לעצמם סדר עדיפויות, לא מצליחים להבחין בין עיקר לתפל, מתחבטים באינסוף ספקות, מבזבזים זמן יקר על זוטות שניתן לוותר עליהם ועדיין להגיע להשיג את המטרות, ופועלים מתוך פחד מפני אי הגעה להישגים, במקום מתוך חדוות יצירה.
הפחד הזה גורם לעיתים קרובות לשיתוק לא רק של העובד הפרפקציוניסט עצמו, אלא אף יכול לעכב פרויקט שלם שכן שאר חברי הצוות תלויים במהירות השלמת העבודה של הפרפקציוניסט. המשמעות היא שדווקא תכונת הפרפקציוניזם היא זו שבסופו של דבר מונעת מהפרפקציוניסט להצטיין.
הפרפקציוניסט נוהג להציב לעצמו יעדים שאינם ברי השגה. כתוצאה מכך, בלא מעט מקרים, הפרפקציוניסט נוטש למעשה את המשימה שלקח על עצמו, בבחינת הכול או לא כלום.
לעומת זאת, אלה השואפים למצויינות מנסים להגיע אמנם ליעדים ברף הגבוה שהציבו לעצמם, אבל זהו רף בר השגה. הם יודעים להבחין בין עיקר לתפל, לא מתעכבים על כל פסיק בפרויקט ולכן משיגים את היעדים שהציבו לעצמם.
יתרה מכך, גם כאשר האושפים למצויינות נכשלים בהשגת יעד, הם מתאוששים, והופכים את הכישלון ללקח ומפיקים ממנו תועלת. הם לומדים ממנו איך לבצע את אותם דברים ולהגיע לאותם יעדים בדרך אחרת.
ולבסוף, הבדל מהותי נוסף בין עובד פרפקציוניסט לעובד השואף למצויינות הוא בכך שהראשון לא מוכן לקבל ביקורת בונה, בעוד שהשני מעודד ביקורת בונה במטרה להשתפר.
